שלשום דיברתי עם פיץ בשיחת וידאו.
הזמן היה אחה" צ שלפני צאתי למשמרת לילה כאשר תחושה של שקט פנימי ועגמומי אפפה אותי.
סיפרתי לו שאני חשה בתקיעות כפולה, גם שלי עם עצמי וגם שלנו כזוג, ואולי השני נובע מן הראשון.
כשהוא שאל עוד בנוגע לתחושה הזו סיפרתי שהיא כנראה מגיעה בתגובה למפגש שנערך במקרה ביום הלפני.
בשעת צהריים עמוסה במיוחד יצאתי לחדר האוכל של העבודה עם עוד שני קולגות עמם אני עובדת שנים. למעשה, שניהם היו חלק מהצוות המקורי אליו הגעתי ביומי הראשון בעבודה.
הגעתי ראשונה אז תפסתי לנו שולחן, כשהקולגה א' הצטרף כמה שניות אחרי וב' הגיע לאחר כמה דקות עם אורחת.
האורחת הייתה גם היא חלק מהצוות המקורי שבמהלך השנים השלימה תואר, ולאחר זמן מה התקדמה בתפקיד ועברה מחלקה. ב' נתקל בה בחדר האוכל והזמין אותה להצטרף אלינו והיא הצטרפה בשמחה.
האורחת ניסתה כמעט מייד להשלים פערים ושאלה לשלומנו ועל שהתרחש בחיינו בשנים האחרונות.
קולגה א', בשנות הארבעים המוקדמות לחייו סיפר ועל כך שהגשים חלום ישן לאחרונה, כאשר נרשם ללימודי משפטים. עיניו ברקו כאשר תיאר לה הוא נהנה ועל תכנוניו העתידיים, כאשר יסיים את התואר.
קולגה ב', באמצע שנות הארבעים לחייו סיפר על הבן שנולד לו ממש לפני כמה חודשים ועל התלאות שהוא עובר במסגרת התואר הראשון שהוא לומד עכשיו במסגרת תכנית לימודים שממומנת לו ולמספר עובדים נוספים ע" י המעסיק.
האורחת עצמה סיפרה על העומס שבהיותה אם לשני ילדים קטנים ומצד שני על כמה שהיא נהנית מהתפקיד אותו היא ממלאת כעת במחלקה שאליה עברה.
כל העת, אני ישבתי והקשבתי בשקט, עד היא עברה אלי.
"ומה איתך גהה, סיימת את הלימודים?" היא שאלה והתייחסה לקורסים שלקחתי בזמנו באוניברסיטה הפתוחה ושלא הבשילו לשום דבר.
"את לא יכולה להשוות את עצמך לאנשים אחרים. הם עשו את הבחירות שלהם וגם את עשית את אלה שלך" פיץ הזכיר לי שרציתי לטייל ולחוות מקומות חדשים ואת זה עשיתי ומיד לאחר מכן אמר שאם אני באמת רוצה להתמקד בתואר הוא מוכן לתמוך בי לחלוטין, נפשית וכלכלית.
אבל זה לא שאני מקנאה בבחירות הספציפיות שהם עשו, הסברתי, אלא על כך שיש אצלם תזוזה ושינוי בעוד אני חשה שתמהיל הרסני של פחד, הססנות וניתוח יתר משתקים אותי ומונעים ממני שינוים נחוצים.
זו הסיבה שהדירה אותה אני שוכרת, שהמצאותי בה היא עניין זמני לחלוטין - שואבת ממני אנרגיות, כשאני מתעסקת עם תיקונים ובעלת בית.
וזה למה מערכת היחסים שלנו לא מתקדמת באמת אלא מלאה בדיבורים.
ופתאום נפל לי האסימון שערכת היחסים שלנו כל כך תקועה שאפילו המנהל שלי ומנהלת המחלקה זורקים לי הערות של "יאללה, תתקדמי" או "מתי את עוברת לארץ השיכורים?" ואלה אנשים שהאינטרס המובהק שלהם הוא שאעשה בדיוק את ההפך.
נמאס לי.
הודעתי לו שאני הולכת לזמן שיחה אישית עם המנהל שלי בערב ולשאול אותו איך והאם הוא יכול לעזור לי לקבל העברה לקבוצה המקבילה בארץ השיכורים.
השיחה התחילה בצורה מתוחה מעט, אך מהר מאוד נפתחנו שנינו.
המנהל שלי הגיב והוסיף מדי פעם "עכשיו אני עונה לך כמנהל" אבל בחלק הארי של השיחה בחר בהערות אחרות ש- "ואת זה אני אומר לך כחבר".
אקדים לומר שלמעשה ישנן שתי אופציות דרכן אני יכולה לנסות מעבר:
דרך פיץ, ואז נצטרך להתחתן, להגיש מסמכים בארצו להמתין חצי שנה מחוץ למדינה עד שהמעמד יוסדר.
או דרך ויזת עבודה - כאן אני יכולה לנסות ולהגיש קו"ח בעצמי, מה שפחות מומלץ (כי אני צריכה להתפטר קודם), או להגיש קו"ח לכל מעסיק אחר או לנסות לקבל העברה לקבוצה המקבילה בארץ השיכורים, כלומר לחזור לחבריי מתקופת הרילוקיישן. כמובן שהאפשרות האחרונה היא זו שנידונה בהרחבה ושמצריכה את עזרתו.
לקבל העברה כך סתם זה דבר יוצא דופן כי לטענתו המעסיק למעסיק יש הסכם עם הממשלה שלא לעודד ירידה מהארץ.
ולכן, הוא הציע "כחבר" לפעול בשני מישורים:
לטוס בהקדם לארץ השיכורים, להתחתן אזרחית ולהגיש בקשה להגירה במולדתו של פיץ. אפשר אפילו לעשות זאת במהלך האוף שיפט.
בחצי השנה שלאחר מכן, בה אדרש בכל מקרה לשוב לארץ ולהמתין, אוכל לבקש את עזרתו במעבר דרך החברה.
כזוג נשוי, אף אחד לא יוכל לסרב לבקשתנו שהרי מדובר בסוג של איחוד משפחות.
ואם נזדרז ממש, כל זה יכול להסתיים בזמן כך שאוכל לעבור בתום חוזה השכירות הנוכחי שלי.
סיפרתי לפיץ את כל הסיפור והוא נראה מעט מופתע (והיום כשאמרתי למנהל שפיץ נראה מופתע מהרעיון המנהל שאל "ממה הופתע, שהצעת לו נישואים?") אבל טרם יצא לנו ממש לשבת ולדון בפרטים ומה דעתנו.
אני רק יודעת שלמרות שחוויתי בפעם המליון רגרסיה לגיל שש בכל פעם שהמנהל שאל אותי באופן ישיר על חתונה, יצאתי מהשיחה ומהמשמרת בתחושה די קלילה ועם חיוך על הפנים.
הזמן היה אחה
סיפרתי לו שאני חשה בתקיעות כפולה, גם שלי עם עצמי וגם שלנו כזוג, ואולי השני נובע מן הראשון.
כשהוא שאל עוד בנוגע לתחושה הזו סיפרתי שהיא כנראה מגיעה בתגובה למפגש שנערך במקרה ביום הלפני.
בשעת צהריים עמוסה במיוחד יצאתי לחדר האוכל של העבודה עם עוד שני קולגות עמם אני עובדת שנים. למעשה, שניהם היו חלק מהצוות המקורי אליו הגעתי ביומי הראשון בעבודה.
הגעתי ראשונה אז תפסתי לנו שולחן, כשהקולגה א' הצטרף כמה שניות אחרי וב' הגיע לאחר כמה דקות עם אורחת.
האורחת הייתה גם היא חלק מהצוות המקורי שבמהלך השנים השלימה תואר, ולאחר זמן מה התקדמה בתפקיד ועברה מחלקה. ב' נתקל בה בחדר האוכל והזמין אותה להצטרף אלינו והיא הצטרפה בשמחה.
האורחת ניסתה כמעט מייד להשלים פערים ושאלה לשלומנו ועל שהתרחש בחיינו בשנים האחרונות.
קולגה א', בשנות הארבעים המוקדמות לחייו סיפר ועל כך שהגשים חלום ישן לאחרונה, כאשר נרשם ללימודי משפטים. עיניו ברקו כאשר תיאר לה הוא נהנה ועל תכנוניו העתידיים, כאשר יסיים את התואר.
קולגה ב', באמצע שנות הארבעים לחייו סיפר על הבן שנולד לו ממש לפני כמה חודשים ועל התלאות שהוא עובר במסגרת התואר הראשון שהוא לומד עכשיו במסגרת תכנית לימודים שממומנת לו ולמספר עובדים נוספים ע
האורחת עצמה סיפרה על העומס שבהיותה אם לשני ילדים קטנים ומצד שני על כמה שהיא נהנית מהתפקיד אותו היא ממלאת כעת במחלקה שאליה עברה.
כל העת, אני ישבתי והקשבתי בשקט, עד היא עברה אלי.
"ומה איתך גהה, סיימת את הלימודים?" היא שאלה והתייחסה לקורסים שלקחתי בזמנו באוניברסיטה הפתוחה ושלא הבשילו לשום דבר.
"את לא יכולה להשוות את עצמך לאנשים אחרים. הם עשו את הבחירות שלהם וגם את עשית את אלה שלך" פיץ הזכיר לי שרציתי לטייל ולחוות מקומות חדשים ואת זה עשיתי ומיד לאחר מכן אמר שאם אני באמת רוצה להתמקד בתואר הוא מוכן לתמוך בי לחלוטין, נפשית וכלכלית.
אבל זה לא שאני מקנאה בבחירות הספציפיות שהם עשו, הסברתי, אלא על כך שיש אצלם תזוזה ושינוי בעוד אני חשה שתמהיל הרסני של פחד, הססנות וניתוח יתר משתקים אותי ומונעים ממני שינוים נחוצים.
זו הסיבה שהדירה אותה אני שוכרת, שהמצאותי בה היא עניין זמני לחלוטין - שואבת ממני אנרגיות, כשאני מתעסקת עם תיקונים ובעלת בית.
וזה למה מערכת היחסים שלנו לא מתקדמת באמת אלא מלאה בדיבורים.
ופתאום נפל לי האסימון שערכת היחסים שלנו כל כך תקועה שאפילו המנהל שלי ומנהלת המחלקה זורקים לי הערות של "יאללה, תתקדמי" או "מתי את עוברת לארץ השיכורים?" ואלה אנשים שהאינטרס המובהק שלהם הוא שאעשה בדיוק את ההפך.
נמאס לי.
הודעתי לו שאני הולכת לזמן שיחה אישית עם המנהל שלי בערב ולשאול אותו איך והאם הוא יכול לעזור לי לקבל העברה לקבוצה המקבילה בארץ השיכורים.
השיחה התחילה בצורה מתוחה מעט, אך מהר מאוד נפתחנו שנינו.
המנהל שלי הגיב והוסיף מדי פעם "עכשיו אני עונה לך כמנהל" אבל בחלק הארי של השיחה בחר בהערות אחרות ש- "ואת זה אני אומר לך כחבר".
אקדים לומר שלמעשה ישנן שתי אופציות דרכן אני יכולה לנסות מעבר:
דרך פיץ, ואז נצטרך להתחתן, להגיש מסמכים בארצו להמתין חצי שנה מחוץ למדינה עד שהמעמד יוסדר.
או דרך ויזת עבודה - כאן אני יכולה לנסות ולהגיש קו"ח בעצמי, מה שפחות מומלץ (כי אני צריכה להתפטר קודם), או להגיש קו"ח לכל מעסיק אחר או לנסות לקבל העברה לקבוצה המקבילה בארץ השיכורים, כלומר לחזור לחבריי מתקופת הרילוקיישן. כמובן שהאפשרות האחרונה היא זו שנידונה בהרחבה ושמצריכה את עזרתו.
לקבל העברה כך סתם זה דבר יוצא דופן כי לטענתו המעסיק למעסיק יש הסכם עם הממשלה שלא לעודד ירידה מהארץ.
ולכן, הוא הציע "כחבר" לפעול בשני מישורים:
לטוס בהקדם לארץ השיכורים, להתחתן אזרחית ולהגיש בקשה להגירה במולדתו של פיץ. אפשר אפילו לעשות זאת במהלך האוף שיפט.
בחצי השנה שלאחר מכן, בה אדרש בכל מקרה לשוב לארץ ולהמתין, אוכל לבקש את עזרתו במעבר דרך החברה.
כזוג נשוי, אף אחד לא יוכל לסרב לבקשתנו שהרי מדובר בסוג של איחוד משפחות.
ואם נזדרז ממש, כל זה יכול להסתיים בזמן כך שאוכל לעבור בתום חוזה השכירות הנוכחי שלי.
סיפרתי לפיץ את כל הסיפור והוא נראה מעט מופתע (והיום כשאמרתי למנהל שפיץ נראה מופתע מהרעיון המנהל שאל "ממה הופתע, שהצעת לו נישואים?") אבל טרם יצא לנו ממש לשבת ולדון בפרטים ומה דעתנו.
אני רק יודעת שלמרות שחוויתי בפעם המליון רגרסיה לגיל שש בכל פעם שהמנהל שאל אותי באופן ישיר על חתונה, יצאתי מהשיחה ומהמשמרת בתחושה די קלילה ועם חיוך על הפנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה