הקורונה הזו גורמת לי, כמו לרבים אחרים לחשוב לא מעט.
ברמה הגלובלית אני תוהה האם הכלכלה תחרב לגמרי בעקבות המשבר? כמה אנשים יפלו קורבנות לנגיף הארור וכמה ישרדו? האם הלחץ והיאוש יהוו טריגרים למשברים גדולים נוספים? כבר עכשיו למשל, אני דואגת מהסיקור הנרחב על כך שבארה"ב רבים מהחולים הם מהקהילה היהודית בניו יורק. אני מקווה שזה לא יעורר את כל האנטישמים והגזענים שם לכל מיני האשמות או גרוע מכך.
ברמה הלאומית, כאן בישראל הקטנה שלנו, אני חוששת מאוד ממה שקורה בבני ברק. כבר כשדובר על התפשטות המגפה ידעתי שזה עניין של זמן עד שהוירוס יגיע לשם ואז נהיה כולנו בצרות.
ראיתי ידיעה שאומרת שהקורונה הפכה גם את התורמים הקבועים בקהילה החרדית לנזקקים וזה הרי לא מפתיע כי הרי הנגיף והמשבר הכלכלי פגעו בכולם, אלא ששם יש המון משפחות שהתרומות הן עיקר או לפחות חלק משמעותי מההכנסה הקבועה שלהן.
ומה עם הפסח, הפסחא והרמאדן הבאים עלינו לטובה? עד כמה המשמעת תתרופף בחגים כמה יסעו לבקר את המשפחה, יתקהלו בסופר או יחליטו שהגיע הזמן להתאוורר בחוץ אחרי חודש בין קירות?
האם יצאו גם דברים טובים מהמשבר? למשל, כולנו לומדים כעת כי למידה ועבודה מרחוק הן אפשריות לגמרי בלא מעט מקצועות. אולי נמצא כאן פתח להפחתת הפקקים וזיהום האוויר באמצעות האינטרנט.
ברמה האישית אני מנסה לשמור על אופטימיות ואפילו לתרגל הכרת תודה, בבוקר כשאני מתעוררת ובלילה לפני השינה.
הכרת תודה על כך שעדיין יש לי הכנסה בשעה של אי ודאות כלכלית עולמית.
הכרת תודה על כך שעדיין יש לי את הבריאות שלי.
הכרת תודה על שעות בוקר שקטות, בהן השותפה עד ישנה והילדים של השכנים עוד לא התעוררו.
הכרת תודה על כוס קפה שאפשר לשתות לצלילי ציוץ הציפורים כי גם על הכביש בקושי עוברות מכוניות.
הכרת תודה על כך שיש לי בן זוג מקסים.
הכרת תודה על כך שיש לי משפחה וחברים שדואגים לשלומי ושאפשר לדרוש בשלומם.
הכרת תודה על כך שיש לי איפה לגור, גם אם זה לא מושלם.
הכרת תודה על כך שהשותפה שלי נחמדה מספיק להתגייס מייד לשינוי מחדש של המטבח לתקופת הפסח.
תמיד יכול להיות גרוע יותר, הקורונה מזכירה לו זאת כל יום.
שמחה על מה שיש לי ועל מה שעדיין לי, אני עובדת עכשיו.
ועדיין בוייב חיובי, מתחשק לי לספר על משהו נחמד שחלקתי עם פיץ.
כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, בימים כאלה זה לא פשוט לנהל קשר בשלט רחוק.
אמנם בפועל הכל אותו הדבר, אבל בימים כתיקונם אנחנו יכולים להחליט על תאריך, לקחת חופש מהעבודה ולנסוע לבקר וכעת זה בלתי אפשרי, או לכל הפחות מסוכן. האפקט הפסיכולוגי הזה לגמרי פועל עלינו אנחנו מביעים את הגעגוע שלנו לא אחת ומתבאסים שאנחנו לא יכולים "לבלות" את הבידוד הזה יחד, במקום שהוא יהיה לבד ואני עם שותפה שנוטה לדבר בטלפון בקול רם מדי ושכנים מלמעלה שלא מפסיקים לרוץ ולעשות רעש.
לפני כמה ימים דיברנו בשעת לילה שקטה על התקוות שלנו לשגרה שאחרי הוירוס.
בעבר, כשעשינו תכנונים, פיץ, שגדל באיזור כפרי תמיד דיבר על העדפתו למגורים בבית פרטי מרוחק מהעיר, באזור משופע מרחבים בעוד אני, שגדלתי בעיר, העדפתי מיקום קרוב יותר לבירה גם במחיר של שכנים מעבר לקיר.
אך באותה שיחה שניהלנו, סיפרתי לו ויזו'אל מאוד מוחשי שחויתי באותו היום ושכנראה הושפע מאוד מקלסטרופוביה והקרבה הכפויה עם השותפה וילדי השכנים המרעישים.
ובחלומי (כמו יוסף מ"היהודים באים") שנינו גרים יחד בבית בארץ השיכורים. הבית, כך דמיינתי, עמד בודד ללא בתים שכנים, עם שטח רחב מאחוריו משופע בצמחיה ירוקה. פיץ נעל מאחוריו את דלת הכניסה וכשהתחיל להתרחק רץ לכיוונו בשמחה כלב שחור וקופצני. פיץ ואני בנעלי הליכה, מוציאים את הכלב לטיול.
יכולתי מיד לראות את החיוך המתפשט על פניו.
חמש דקות אחרי שסיימנו את שיחת הוידאו קיבלתי ממנו הודעת וואטספ עם תמונה של כלב פרוותי וחמוד "כזה?". השיחה נמשכה עוד כשעה ותובלה בלא מעט תמונות חמודות.
המסקנה היא שאנחנו צריכים שניים - אחד קטן וחמוד (לדודה שלי יש כמה יורקשייר טרייר מקסימים, פיץ איכשהו לא נשבה בקסמם ומכנה את הפצפונים rat dogs") שאפשר לחבק ולהתכרבל איתו וכלב קצת יותר גדול (או "גברי" במילותיו של פיץ) כמו גולדן או לברדור.
אפילו התפרעתי והצעתי דני ענק כי הם מקסימים וטיפשונים. פיץ דחה את הרעיון בטענה שהם יקרים לתחזוקה בגלל שהם אוכלים המון. וואלה, לא חשבתי על זה.
איכשהו הדיון על הכלבים נעם לי מאוד. נחמד היה לי שהוא לקח ברצינות את הרעיון והרצון שלי, אולי כשם שהוא שמח לשמוע שמגורים מרוחקים הם משהו שבא מבחינתי בחשבון.
ובינתיים במציאות, נחכה שהקורונה "תלך לאלף עזאזל" כמו שסבתא שלי אומרת.
ברמה הגלובלית אני תוהה האם הכלכלה תחרב לגמרי בעקבות המשבר? כמה אנשים יפלו קורבנות לנגיף הארור וכמה ישרדו? האם הלחץ והיאוש יהוו טריגרים למשברים גדולים נוספים? כבר עכשיו למשל, אני דואגת מהסיקור הנרחב על כך שבארה"ב רבים מהחולים הם מהקהילה היהודית בניו יורק. אני מקווה שזה לא יעורר את כל האנטישמים והגזענים שם לכל מיני האשמות או גרוע מכך.
ברמה הלאומית, כאן בישראל הקטנה שלנו, אני חוששת מאוד ממה שקורה בבני ברק. כבר כשדובר על התפשטות המגפה ידעתי שזה עניין של זמן עד שהוירוס יגיע לשם ואז נהיה כולנו בצרות.
ראיתי ידיעה שאומרת שהקורונה הפכה גם את התורמים הקבועים בקהילה החרדית לנזקקים וזה הרי לא מפתיע כי הרי הנגיף והמשבר הכלכלי פגעו בכולם, אלא ששם יש המון משפחות שהתרומות הן עיקר או לפחות חלק משמעותי מההכנסה הקבועה שלהן.
ומה עם הפסח, הפסחא והרמאדן הבאים עלינו לטובה? עד כמה המשמעת תתרופף בחגים כמה יסעו לבקר את המשפחה, יתקהלו בסופר או יחליטו שהגיע הזמן להתאוורר בחוץ אחרי חודש בין קירות?
האם יצאו גם דברים טובים מהמשבר? למשל, כולנו לומדים כעת כי למידה ועבודה מרחוק הן אפשריות לגמרי בלא מעט מקצועות. אולי נמצא כאן פתח להפחתת הפקקים וזיהום האוויר באמצעות האינטרנט.
ברמה האישית אני מנסה לשמור על אופטימיות ואפילו לתרגל הכרת תודה, בבוקר כשאני מתעוררת ובלילה לפני השינה.
הכרת תודה על כך שעדיין יש לי הכנסה בשעה של אי ודאות כלכלית עולמית.
הכרת תודה על כך שעדיין יש לי את הבריאות שלי.
הכרת תודה על שעות בוקר שקטות, בהן השותפה עד ישנה והילדים של השכנים עוד לא התעוררו.
הכרת תודה על כוס קפה שאפשר לשתות לצלילי ציוץ הציפורים כי גם על הכביש בקושי עוברות מכוניות.
הכרת תודה על כך שיש לי בן זוג מקסים.
הכרת תודה על כך שיש לי משפחה וחברים שדואגים לשלומי ושאפשר לדרוש בשלומם.
הכרת תודה על כך שיש לי איפה לגור, גם אם זה לא מושלם.
הכרת תודה על כך שהשותפה שלי נחמדה מספיק להתגייס מייד לשינוי מחדש של המטבח לתקופת הפסח.
תמיד יכול להיות גרוע יותר, הקורונה מזכירה לו זאת כל יום.
שמחה על מה שיש לי ועל מה שעדיין לי, אני עובדת עכשיו.
ועדיין בוייב חיובי, מתחשק לי לספר על משהו נחמד שחלקתי עם פיץ.
כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, בימים כאלה זה לא פשוט לנהל קשר בשלט רחוק.
אמנם בפועל הכל אותו הדבר, אבל בימים כתיקונם אנחנו יכולים להחליט על תאריך, לקחת חופש מהעבודה ולנסוע לבקר וכעת זה בלתי אפשרי, או לכל הפחות מסוכן. האפקט הפסיכולוגי הזה לגמרי פועל עלינו אנחנו מביעים את הגעגוע שלנו לא אחת ומתבאסים שאנחנו לא יכולים "לבלות" את הבידוד הזה יחד, במקום שהוא יהיה לבד ואני עם שותפה שנוטה לדבר בטלפון בקול רם מדי ושכנים מלמעלה שלא מפסיקים לרוץ ולעשות רעש.
לפני כמה ימים דיברנו בשעת לילה שקטה על התקוות שלנו לשגרה שאחרי הוירוס.
בעבר, כשעשינו תכנונים, פיץ, שגדל באיזור כפרי תמיד דיבר על העדפתו למגורים בבית פרטי מרוחק מהעיר, באזור משופע מרחבים בעוד אני, שגדלתי בעיר, העדפתי מיקום קרוב יותר לבירה גם במחיר של שכנים מעבר לקיר.
אך באותה שיחה שניהלנו, סיפרתי לו ויזו'אל מאוד מוחשי שחויתי באותו היום ושכנראה הושפע מאוד מקלסטרופוביה והקרבה הכפויה עם השותפה וילדי השכנים המרעישים.
ובחלומי (כמו יוסף מ"היהודים באים") שנינו גרים יחד בבית בארץ השיכורים. הבית, כך דמיינתי, עמד בודד ללא בתים שכנים, עם שטח רחב מאחוריו משופע בצמחיה ירוקה. פיץ נעל מאחוריו את דלת הכניסה וכשהתחיל להתרחק רץ לכיוונו בשמחה כלב שחור וקופצני. פיץ ואני בנעלי הליכה, מוציאים את הכלב לטיול.
יכולתי מיד לראות את החיוך המתפשט על פניו.
חמש דקות אחרי שסיימנו את שיחת הוידאו קיבלתי ממנו הודעת וואטספ עם תמונה של כלב פרוותי וחמוד "כזה?". השיחה נמשכה עוד כשעה ותובלה בלא מעט תמונות חמודות.
המסקנה היא שאנחנו צריכים שניים - אחד קטן וחמוד (לדודה שלי יש כמה יורקשייר טרייר מקסימים, פיץ איכשהו לא נשבה בקסמם ומכנה את הפצפונים rat dogs") שאפשר לחבק ולהתכרבל איתו וכלב קצת יותר גדול (או "גברי" במילותיו של פיץ) כמו גולדן או לברדור.
אפילו התפרעתי והצעתי דני ענק כי הם מקסימים וטיפשונים. פיץ דחה את הרעיון בטענה שהם יקרים לתחזוקה בגלל שהם אוכלים המון. וואלה, לא חשבתי על זה.
איכשהו הדיון על הכלבים נעם לי מאוד. נחמד היה לי שהוא לקח ברצינות את הרעיון והרצון שלי, אולי כשם שהוא שמח לשמוע שמגורים מרוחקים הם משהו שבא מבחינתי בחשבון.
ובינתיים במציאות, נחכה שהקורונה "תלך לאלף עזאזל" כמו שסבתא שלי אומרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה