הדרך חזרה ממשמרת הבוקר הייתה שונה מהרגיל.
הכבישים היו ריקים וגם המדרכות.
שקט סביב, החנויות סגורות.
מהחלונות והמרפסות בקעו אורות רבים.
אולי הם לא היו רבים מהרגיל ורק מיעוט הגירויים החיצוניים האחרים גרם לי לשים אליהם לב.
ככל שהתקדמתי התחלתי לשים לב גם לצלילים ולקולות שבקעו מהם:
קרקושי סכו"ם, כוסות וצלחות זכוכית נושקות זו לזו בצלצול ומעל לכל קולות אנושיים ושירה.
קרוב לבניין שלי ראיתי דירה בקומה הראשונה שתריסיה היו פתוחים לרווחה. בתוכה הייתה ילדה קטנה בבגדי החג שלה מסתובבת ורוקדת עם עצמה ומאחוריה על הקיר תלוי מסך פלזמה גדול שהציג את חלוקת המסך המוכרת של ה-"זום". אולי אלה היו הדודים שלה, או הסבא והסבתא שדיברו אל הישובים לשולחן שאת קצה מפתו הלבנה לכדה את עיני כשפסעתי בחוץ.
כשהגעתי לדירתי בשעה מוקדמת מהרגיל השותפה אמרה "רגע! אל תפתחי עדיין!" מופתעת לראות אותי שבה מהמשמרת מוקדם היא נחפזה לפנות את כל החמץ שבדיוק כילתה במטבח וכשנכנסתי פנימה עוד פינתה פירור סורר משפתיה המשוחות באודם. היא הייתה לבושה ומאופרת ובדיוק עמדה להתחיל מפגש זום עם משפחתה שלה.
חשבתי על הדודים וההורים הדתיים שלי שמתנתקים מאלקטרוניקה בחגים ונאנחתי. קיוויתי שהם נהנים.
אכלתי בשקט סנדביץ' כשר לפסח בחדרי עד ששמעתי שירת "מה נשתנה" רמה מבחוץ.
חשנו מהר, השותפה ואני למרפסת כדי למצוא את השכנים מעלינו ומהבניינים הסמוכים מציצים גם הם החוצה ושרים.
מחווה נחמדה ומרוממת מאוד, מקווה שכל המבוגרים והמבודדים שמעו את השירה והתעודדו. אני יודעת שבי זה נגע.
החלפתי לפיג'מה וישבתי מול הלפטופ עם סיידר אננס, היי, כשאין ארבע כוסות יין גם זה משהו, וניסיתי להתחבר ל-"ליל הסדר הגדול של ישראל" שפורסם באחת הפורטלים הפופולריים. כשהצלחתי להתחבר גיליתי שמדובר בקבוצת זום של כמאה ושלושים איש, כולם מושתקים וחלקם עם מצלמות פתוחות. הבטתי באנשים האלה וראיתי אסופת זרים כלואים שכמהים לקצת אווירת חג.
חלקם היו מבוגרים בחולצות מכופתרות ושמלות, אחרים רווקים משועממים למראה בטי-שירט שאוכלים מקופסאות פלסטיק וגם כמה זקנים שניסו לפענח את נסתרות הטכנולוגיה בקימוטי מצח.
זה הרגיש לי מוזר והתנתקתי תוך כמה דקות.
מוזר. זו מילת המפתח החג הזה.
חשבתי לעצמי שהבידוד שכפיתי על עצמי, למרות ההזמנות שקיבלתי מאבי ומהדודה, הוא מעשה נכון. הרי אני עובדת בחוץ עדיין ולא הייתי רוצה לגלות שהדבקתי אותם.
אבל אז חשבתי על השנה הבאה.
אם באמת אעזוב את הארץ, איך יראה החג שלי אז?
עד כמה שפיץ מכיל ותומך - זה לא אותו הדבר. הרי הסדר משופע במנהגים וסמלים שמי שלא רגיל בהם יחשוב שהם מוזרים מאוד. מצד שני, (אחד) מי יודע, אולי אחרי ארבע כוסות יין גם פיץ יתחיל לדבר ארמית שוטפת ויזרום על "הא לחמא עניא".
ואולי כל זה לא משנה בכלל. אם יש משהו שבכל זאת למדתי הסדר הזה הוא שהחיים הם דינאמיים ומלאי הפתעות ובלת"מים.
בסופו של יום, הופתעתי מהעצב שאי ההשתתפות בחג גרמה לי. הרי גרתי בארץ השיכורים מספר שנים ולא זכור לי שיצא לי להשתתף שם בסדר כהלכתו. כנראה שלא להשתתף בסדר כאשר בחוץ עולם כמנהגו נוהג מרגיש שונה לגמרי מאשר לראות את כולם חוגגים ולא להשתתף.
מקווה שהסדר שלכם היה משפחתי ונעים.
שמרו על עצמכם.
הכבישים היו ריקים וגם המדרכות.
שקט סביב, החנויות סגורות.
מהחלונות והמרפסות בקעו אורות רבים.
אולי הם לא היו רבים מהרגיל ורק מיעוט הגירויים החיצוניים האחרים גרם לי לשים אליהם לב.
ככל שהתקדמתי התחלתי לשים לב גם לצלילים ולקולות שבקעו מהם:
קרקושי סכו"ם, כוסות וצלחות זכוכית נושקות זו לזו בצלצול ומעל לכל קולות אנושיים ושירה.
קרוב לבניין שלי ראיתי דירה בקומה הראשונה שתריסיה היו פתוחים לרווחה. בתוכה הייתה ילדה קטנה בבגדי החג שלה מסתובבת ורוקדת עם עצמה ומאחוריה על הקיר תלוי מסך פלזמה גדול שהציג את חלוקת המסך המוכרת של ה-"זום". אולי אלה היו הדודים שלה, או הסבא והסבתא שדיברו אל הישובים לשולחן שאת קצה מפתו הלבנה לכדה את עיני כשפסעתי בחוץ.
כשהגעתי לדירתי בשעה מוקדמת מהרגיל השותפה אמרה "רגע! אל תפתחי עדיין!" מופתעת לראות אותי שבה מהמשמרת מוקדם היא נחפזה לפנות את כל החמץ שבדיוק כילתה במטבח וכשנכנסתי פנימה עוד פינתה פירור סורר משפתיה המשוחות באודם. היא הייתה לבושה ומאופרת ובדיוק עמדה להתחיל מפגש זום עם משפחתה שלה.
חשבתי על הדודים וההורים הדתיים שלי שמתנתקים מאלקטרוניקה בחגים ונאנחתי. קיוויתי שהם נהנים.
אכלתי בשקט סנדביץ' כשר לפסח בחדרי עד ששמעתי שירת "מה נשתנה" רמה מבחוץ.
חשנו מהר, השותפה ואני למרפסת כדי למצוא את השכנים מעלינו ומהבניינים הסמוכים מציצים גם הם החוצה ושרים.
מחווה נחמדה ומרוממת מאוד, מקווה שכל המבוגרים והמבודדים שמעו את השירה והתעודדו. אני יודעת שבי זה נגע.
החלפתי לפיג'מה וישבתי מול הלפטופ עם סיידר אננס, היי, כשאין ארבע כוסות יין גם זה משהו, וניסיתי להתחבר ל-"ליל הסדר הגדול של ישראל" שפורסם באחת הפורטלים הפופולריים. כשהצלחתי להתחבר גיליתי שמדובר בקבוצת זום של כמאה ושלושים איש, כולם מושתקים וחלקם עם מצלמות פתוחות. הבטתי באנשים האלה וראיתי אסופת זרים כלואים שכמהים לקצת אווירת חג.
חלקם היו מבוגרים בחולצות מכופתרות ושמלות, אחרים רווקים משועממים למראה בטי-שירט שאוכלים מקופסאות פלסטיק וגם כמה זקנים שניסו לפענח את נסתרות הטכנולוגיה בקימוטי מצח.
זה הרגיש לי מוזר והתנתקתי תוך כמה דקות.
מוזר. זו מילת המפתח החג הזה.
חשבתי לעצמי שהבידוד שכפיתי על עצמי, למרות ההזמנות שקיבלתי מאבי ומהדודה, הוא מעשה נכון. הרי אני עובדת בחוץ עדיין ולא הייתי רוצה לגלות שהדבקתי אותם.
אבל אז חשבתי על השנה הבאה.
אם באמת אעזוב את הארץ, איך יראה החג שלי אז?
עד כמה שפיץ מכיל ותומך - זה לא אותו הדבר. הרי הסדר משופע במנהגים וסמלים שמי שלא רגיל בהם יחשוב שהם מוזרים מאוד. מצד שני, (אחד) מי יודע, אולי אחרי ארבע כוסות יין גם פיץ יתחיל לדבר ארמית שוטפת ויזרום על "הא לחמא עניא".
ואולי כל זה לא משנה בכלל. אם יש משהו שבכל זאת למדתי הסדר הזה הוא שהחיים הם דינאמיים ומלאי הפתעות ובלת"מים.
בסופו של יום, הופתעתי מהעצב שאי ההשתתפות בחג גרמה לי. הרי גרתי בארץ השיכורים מספר שנים ולא זכור לי שיצא לי להשתתף שם בסדר כהלכתו. כנראה שלא להשתתף בסדר כאשר בחוץ עולם כמנהגו נוהג מרגיש שונה לגמרי מאשר לראות את כולם חוגגים ולא להשתתף.
מקווה שהסדר שלכם היה משפחתי ונעים.
שמרו על עצמכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה