אחרי הצ'ייסר עם הברמן ולקראת סוף הפיינט השני, פיץ יצר קשר. כשסיימתי את הבירה התקשרתי אליו ,שיכורה מעט ומשוחררת בלשוני יותר מהרגיל, וניהלנו שיחה של למעלה משעתיים. שנינו דמענו ובכינו לא מעט ולתחושתי אמרתי כל מה שהיה לי לומר והרבה יותר. אחרי השעה שתיים בלילה עזבתי את האורות שתלויים על צמרות העצים ומאירים בכיוון מטה כמו גשם והתקדמתי לדירה. האלכוהול, שעת הלילה והדמעות הפכו חברו יחד ופשו בי בצורה של עייפות גדולה.
למחרת קמתי עם תחושת בטן מוזרה. חשבתי על השיחה הארוכה מהלילה הקודם ולמרות (ואולי בגלל?) נהר המילים וההתייפחויות ששצף משנינו, לא הבנתי למעשה מה היה סיכומו של עניין. האם זו הייתה פרידה?
אחר הצהרים פיץ גישש עם הודעה, כשעניתי הוא התקשר. "אנחנו כאלה אדיוטים, אני לא מאמין שנתנו לקשר שלנו להגיע למצב הזה" הוא אמר והוסיף אנחה. כמעט ויכולתי לראות בעיני רוחי את הכתפיים שלו נשמטות.
הוא היה רוצה שאהיה חלק בעתיד שלו,לדעתו אנחנו זוג ממש מוצלח וההבנה בינינו טובה. אז מה הפתרון שאתה מציע? שום דבר הרי לא השתנה מאתמול. אחד יצטרך לשנות את כל עולמו ולעבור בעוד השני לא צריך לסכן כלום, ומה יהיה אם זה לא יסתדר?
"אם זה שהיגר לא ימצא את עצמו... ובכן, זו לא תהיה בעיה שלו בלבד, ההחלטה שתצטרך להתקבל תהיה שלנו כבני זוג, זו עסקת חבילה". רמיזה די עבה לכך שהוא מבין שאם אני עוברת לארץ השיכורים ולא מוצאת את עצמי שם הוא ימצא את עצמו חוזר איתי ארצה. כשנושא ההגירה עלה, לא פעם התייחסנו אליו בהומור ובבדיחות הדעת אך בפעם ההיא, באותה שיחת צהריים במרפסת, דיברנו בפתיחות רבה ובבגרות. למשל, הפעם הוא שיתף בחשש הכנה שלו מכך שאם יגיע הוא ארצה כשהוא לא דובר את השפה, אינו בעל תואר אוניברסיטאי ובעל נסיון תעסוקתי מאוד ספציפי- הוא יתקשה להתמצא בחיי היומיום ולהיות מועסק "זה אולי נשמע קצת שמרני, אבל אותי חינכו שצריך לתמוך במשפחה ולהכניס משכורת. איזה מן בן זוג אני אהיה אם אני תלוי בך לחלוטין ולא יכול לתרום את חלקי?" הוא גם שיתף ואמר שיתכן מאוד שיכל בשלב הזה, כבר לדעת עברית ברמה כלשהי אבל האמת שהוא מתקשה מאוד כשסביבו איש אינו דובר את השפה, כשנגור יחד נוכל לתרגל לעתים הרבה יותר קרובות.
מילה אחר מילה, ניסינו לגשש העדינות ולאחות את הקרעים בחוטים דקיקים ושבריריים. ברור לחלוטין שכדי להאיץ את התהליך עלינו להפגש ויפה שעה אחת קודם. לא התראנו מאז פברואר וזה קשה מאוד והריחוק הוא מבחן קשה גם כשהוא לא ממושך כל כך. ניסינו לחפש מדינה ירוקה משותפת לישראל ולארץ השיכורים, עד שגיליתי לפני כמה ימים שארץ השיכורים עצמה נחשבת ירוקה, מה שאומר שיותר הגיוני שאסע אני אליו, שהרי לא צריך בידוד בחזור.
האמת? אני ברגשות מעורבים. מצד אחד, ברור שזה צריך לקרות בהקדם, כל עוד מדינתו נחשבת ירוקה, מצד שני החגים בפתח. אני רוצה לבלות את ראש השנה בחברת המשפחה וביום כיפור אני צמה. חוץ מזה, מה יקרה אם יוחלט להטיל סגר? האם זה ישפיע על הטיסות היוצאות או אולי על אלה הנכנסות?
מעבר לכך, יש את החששות "הרגילים" מהדבקות. החדשות טורחות לספר לנו שהמחלה המשתוללת בחוץ יוצרת המון תופעות גופניות לא נעימות, בלשון המעטה. האם אני רוצה להסתכן בכל זה בעבור שבועיים של בידוד אצל פיץ? ואם התשובה שלילית- כמה זמן עוד יקח לפני שארגיש שוב את סדקי אי הודאות?
ובנושא אחר- מעבר הדירה נמרח לי מאוד. כל הרקע עם פיץ הוציא לי את הרוח מהמפרשים. לקח לי לא מעט זמן עד שאזרתי את הכוחות לצבוע את הדירה החדשה ולקנות את כל הדברים הבסיסיים וההכרחיים כמו כלי מטבח. אפילו לקחתי ימי חופש לשם אריזה ומעבר אבל לא באמת הצלחתי להביא את עצמי לידי כך. יותר מכך- התחושה שעשיתי טעות ושאולי כדאי לבטל חוזה ולהשאר בדירה הנוכחית ליווה אותי לזמן מה לפני שהתחיל חודש ספטמבר בו חוזה השכירות נכנס לתוקף.
מאז נמצאה שותפה מחליפה שתכנס לדירה במקומי והיום סופסוף הזמנתי מוביל מה שהכריח אותי לסיים עם האריזות. לקחתי חופש ממשמרת הלילה שקורית ברגעים אלו ובמקום זאת אני יושבת באותה שדרה עם האורות מחליפי הצבעים, לידי כוס פלסטיק ריקה שהכילה קודם שייק פירות טעים. אני ערה כבר 36 שעות ברצף והמוביל אמור להגיע מחר בשבע בבוקר.
אני חושבת שאקח עוד נשימה עמוקה או שניים, ואלך לשקוע בשינה עמוקה, בפעם האחרונה בחדר זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה