"לכל פעולה קיימת תגובה הנגדית לה בכיוונה ושווה לה בעצמתה".
החוק הפיזיקלי הזה שנוסח במאה ה17 מיטיב לתאר את הנקודה בה היחסים של פיץ ושלי עומדים. כבר זמן רב מדי שכל אחד מאיתנו מתבצר בעמדתו ומצפה שהשני יעבור. זו מלחמת התשה שטרם הוכרעה ובינתיים, הימים חולפים, התגובות שוות אך מנוגדות והתוצאה היא שאנחנו תקועים בשוחות יותר מדי זמן.
לזמן הזה יש כמובן השפעה. הסברתי לפיץ שעיקר הדיון היה על כך שאני אעבור וכפועל יוצא, הרגשתי שכל פעולה שלי כאן בארץ היא על זמן שאול.
-לתת מאה אחוז בעבודה? להתאמץ לשנות תפקיד? אין טעם, אני עוד מעט עוזבת.
-לקנות רהיטים שיחזיקו זמן רב? לחפש דירה שאני רואה את עצמי מתגוררת בה שנים רבות? אין טעם, אני עוד מעט עוזבת.
ויש עוד מיני אנקדוטות שבסופן הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני על זמן שאול, שאל לי להיקשר.
אלא שקשה שלא, הרי חלפו להן למעלה משלוש שנים. ובזמן הזה, הצורך בקרבה רגשית, גם היא לא בפן הרומנטי, תועל לבני המשפחה ולכמה חברים אותם אתקשה מאוד לעזוב.
בחודשים האחרונים, כשכבר כן ניסינו לחשוב על צעדים קונקרטיים, המילה "חתונה" התעופפה לה באוויר לא פעם. אך האמת היא, שהמרחק עושה את שלו וככל שהזמן עובר הרגש מתקהה והולך. אני יודעת שאני אוהבת את פיץ אבל בנסיבות הקיימות קשה מאוד להרגיש את זה. חתונה היא פתרון ציני למצב הקיים, כך לפחות לתחושתי וכדי שהמצב ישתנה, אני צריכה אותו קרוב שוב, כדי להתניע את הלב ולהחיות את הרגש, רק אז זה יוכל להרגיש שוב נכון. אבל האם ניתן לעשות זאת בימי קורונה?
בין לבין, אני נתקלת ביותר מדי שאלות ושיחות ממכרים בנוגע לטיב היחסים שלנו. לפעמים זה מרגיז מאוד, בעיקר כשמדברים על אי-יהדותו של פיץ. ולפעמים, כמו היום, שואלים אותי איך הקורונה משפיעה עלינו, האם יש לנו תכנית. טורחים גם להזכיר לי מדי פעם שאני לא נעשית צעירה יותר. וכן, גם השיחות הללו מעצבנות לפעמים, אלא שלאחרונה זה מרגיש יותר ויותר כמו התפרצות לדלת פתוחה. המחשבות הללו מנקרות בראשי גם בלי לשמוע אותו מפיות של אחרים. עד מתי נהיה כל כך רחוקים? האם אנחנו מתקדמים לאנשהו?
אנחנו בסבך שאני לא יודעת איך יוצאים ממנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה