כעסים מצד הדודה, כולל מילים קשות שנבעו בין היתר ממעשים שלי (וגם מצד בעלה). ניסיתי להתקשר ולהתנצל ביום המחרת אך היא לא ענתה. במקום זאת, היא חזרה אלי ביום שאחרי בכעס ובמילים קשות ללא שום פילטר ואני, במקום להתנגד או להתגונן המשכתי להתנצל וחברתי איתה כנגד עצמי. אבל ממש.
משך יומיים, לא הפסקתי לרמוס ולהטיח כנגד עצמי ביקורת קשה ומקטינה.
בהמשך היא התקשרה אמנם והתנצלה על הדרך ולא על התוכן, ואני, כטיפוס המרצה והמוחלש שאני אמרתי שלטעמי היא לא צריכה להתנצל כי אכן חטאתי, עויתי ופשעתי.
ומתוך הבור השחור הזה הגיע צ'ץ' שכשראה אותי בדכאון ושאל מה קורה איתי, סיפרתי לו על שהיה.
הוא הפתיע אותי וסיפר שהדודה הקדימה ודיברה איתו.
הוא אמר לי שכאדם ניטרלי בסיפור הזה הוא אומר שלדעתו נעשה לי עוול ושהוא גם אמר את זה לדודה.
הוא גם הוסיף שהיא עצמה כנראה עוברת תהליך עם עצמה כי לדעתו היא הפכה לטיפוס הרבה יותר קשה וביקורתי כלפי בני ביתה ושאת הכעס שלה כנגד בעלה, שהוא שחקן מרכזי באירוע הזה היא הוציאה עלי.
בהמשך הדודה ואני דיברנו על שהיה והשלמנו לאט ובזהירות.
וזה רק סיפור אחד, בולט אך מייצג, את רוח התקופה האחרונה שהיא בבחינת רכבת הרים רגשית.
אני בטוחה שלסדנה יש חלק בעניין. התרגול שם מכריח אותי לצאת מאיזור הנוחות שלי שהוא לוגי וקר ברובו ולבחון את הצד הרגשי הזנוח שלי ולהתמודד איתוץ
אולי זו הסיבה שהתאכזבתי מאמי כאשר הבאתי לה את הצ'קים האחרונים מהשוכר החדש ואפילו תודה לא שמעתי ממנה למרות שאני יודעת שהיא לא יודעת איך לומר תודה ולמרות שאני די בטוחה שהיא מעריכה את המאמץ.
ואולי זו הסיבה שחטפתי "עצבת חורף" (winter blues) קשה בימים האחרונים ובפרט הרגשתי שאני זקוקה נואשות למגע אנושי ובפרט לחיבוק וכרבול.
הרגשתי שאני ממש קמלה וצמאה למגע אוהב שנמנע ממני בעקבות קורונה ובעקבות מרחק רב מפיץ.
בכלל, כל זה גורם לי להיות יצור עצוב ודומע יותר מהרגיל, מזל שמסכות הפנים מצליחות לטשטש משהו מכל זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה