ולנטיינז מרוחק

 המוזה לכתוב, לקרוא ולהיות מעורבת בבלוגספירה ירד לי בזמן האחרון.
אני לא יודעת אם זה בגלל המלחמה שלי בהתמכרות למסכים, כמות העדכונים שלתחושתי פחתה או משהו אחר שאני לא מצליחה לזהות.

לפני כשבועיים, כאשר ולנטיינז דיי התדפק על הדלתות דיברתי עם פיץ וזרקתי רמזים כאילו אני מצפה ממנו למשהו לציון המאורע. הוא נראה די נבוך, ומדברי שטות השיחה פתאום קיבלה תפנית, כאשר אמרתי בהתחלה בצחוק ואז ברצינות "בעצם, איך תפתיע אותי? אתה אפילו לא יודע את הכתובת הנוכחית שלי". הוא ניסה להחלץ באומרו שודאי שהוא לא יודע, הוא הרי לא ביקר כאן. ובדירתי הקודמת ביקרת פעמיים, אתה זוכר את הכתובת ההיא?
הוא הסמיק ואני התעצבתי.
חשבתי לעצמי, מה הוא יכול לעשות עכשיו? גם אם יגלה תושיה נדירה וישאל מישהי כמו הבסטי מהבר או מנגה שאת שתיהן הוא פגש ושיש לו את הפייסבוק שלהן - זה עדיין יצא מעפן. ובכל זאת, לו הייתי צריכה להמר, ידעתי שהוא לא יצור קשר, הוא בטח אפילו לא חשב על זה.

ובזמן הזה, התחלתי לאכול סרטים.
איך זה יכול להיות שבן הזוג שלי לא יודע אפילו את הכתובת שלי?
כשפגשתי את חג'י והארלם למסיבת פיג'מות מאולתרת (מסתבר שאחרי גיל 16 זה כבר לא כזה כיף) סיפרתי להן, ושיתפתי שלפעמים אני מאוכזבת מכך שלתחושתי הוא לא באמת מעוניין להכיר אותי, שלא איכפת לו מהרקע שלי ושזה מוזר, כי מהרגע שעברתי לארץ השיכורים רק ניסיתי ללמוד על הרקע של המדינה, המשפחה, התרבות וכו' מתוך רצון להתקרב אליו. 
ואולי זאת רק אני?
החברות נטו לכיווני ובאמת אמרו שזה מוזר. ובכל זאת חג'י אמרה שולנטיינז זה די קיטשי ולא כולם חוגגים.
את ט"ו באב אני לא יכולה לצפות ממנו לזכור, ביום ההולדת שלי לא קיבלתי דבר מעבר לברכה בווטסאפ ואין לנו באמת יום שנה ולכן אנחנו מציינים אותו בליל כל הקדושים- גם אותו הוא לא זוכר. אז את החג האחד שחשבתי שהוא כן יזכור, כי יש תזכורות בכל מקום - ועדיין גורנישט. חוץ מזה שבתקופה שגרנו יחד הוא כן זכר את התאריך וקיבלתי ממנו מדי פעם זרי ענק.

ואולי חשוב לעצור כאן ולציין - אני לא באמת צריכה שיביא לי משהו, לא ממקום של חומריות. אבל הוא יודע שזה זמן מה, אני חשה שהקשר שלנו התרדד מאוד והגיע למצב של שיחות חולין מעטות ודי נטולות רגש, היו לנו לא מעט שיחות עצובות שהאדימו את עיני. הוא יודע שאני מרגישה שצריך "לעבות" אותו כדי שירגיש קצת יותר כמו קשר זוגי נורמלי. ובכל זאת - הוא פסח על ההזדמנות הכי קלה ומתבקשת.

בשיחה מאוחרת יותר הוא עדיין נראה נבוך מהנושא וציין שגם את הכתובות של האחים שלו הוא לא באמת יודע ובכל פעם שבא לבקר אותם התקשר לשאול כשכבר היה בדרך.
ואלה בדיוק התגובות שגורמות לי לתהות האם אני המשוגעת פה, שמצפה שבן הזוג שלי ידע את הכתובת שלי או פרטים אחרים לגבי שלטעמי הם בסיסיים מאוד ומפרשת את הידיעה הזאת כאיכפתיות. איפה עובר הגבול בין הציפיות שלי ממנו לשתלטנות?
למה זה לא עובד לשני הכיוונים?
איך יכול להיות שאני אוכלת את עצמי בין מה שאני רוצה לבקש ותהיה אם זה יותר מדי והוא מצדו יודע להגיד "את זה אני לא רואה כחשוב" (ולכאורה?) לא לעשות מאמצים כדי לנסות להתקרב אלי.

החלטתי שאני לא יכולה לעשות את החשיבה בשבילו ולכן המשכתי אני בתכניותי.
הזמנתי לו און-ליין כרטיס ברכה מקורי ומצחיק יחד עם ספל עם כיתוב משעשע אך מלא חיבה כיאה ליום הזה (נתתי לו ספל לפני שטסתי חזרה, הוא מאוד אהב אותו אך לאחרונה הוא נשבר) וקופסת שוקולד. הצפי לקבלת המשלוח היה ה16 לחודש, אבל חשבתי שזה יותר טוב מכלום.
להפתעתי, הכרטיס הגיע ב14 כמו שצריך ופיץ הודה לי ואמר שהוא מרגיש רע עכשיו על שלא עשה שום דבר בשבילי.
כשהבנתי שהוא מודה לי רק על הכרטיס, שאלתי מה הוא חשב על שאר הדברים. הוא נראה מבולבל אבל עכשיו גם הוא ידע שעליו לצפות להפתעות נוספות.
הספל הגיע ביום המחרת והשוקולד רק אתמול. האפקט הזה, של החבילה שהגיעה בהמשכים יצרה רושם עז יותר ובכל פעם שהגיע חלק נוסף הוא חזר לעמדתו הנבוכה ואמר שהוא מוכרח להיות יותר מתחשב ולפנק אותי במתנות. 

להפתעתי, לא נטרתי לו טינה על הסיפור הזה ואפילו שמחתי על התגובות שלו בכל פעם שמשהו הגיע.
הוא מצדו ניסה לפצות, לתחושתי, בעודף איכפתיות ובמילים חמות, יכולתי לחוש זאת בתדירות השיחות וההודעות ובכך שיזם כמה פעמים שיחות וידוא שאני ערה (אחרי שבשבוע שעבר השינה שלי התחרפנה לגמרי והגיעה באחד הערבים ל15 שעות רצופות).

ואתמול, לראשונה ישבנו מול מסכי הסקייפ והעברתי לו שיעור עברית ראשון ואפילו קבענו מראש תאריכים לשני השיעורים הבאים. אני מקווה שהוא ישקיע בש.ב שלו.


נושאים אחרים ששווים פוסטים משלהם (ואולי גם יזכו לכך?): שעות השינה שלי שהשתבשו לחלוטין, הסדנה שגורמת לי לתחושות לא מוכרות ותובנות חדשות ועוד זוטות מכאן ומשם.