עידן ‏הברזל

ה26.09.11 היה היום בו הבנתי שאני לא בת-אלמוות.

לפני עשור בדיוק, נשמתי רגעים אחרונים של ‎בטיול שלי בדרום אמריקה ולמעשה דחיתי את הטיסה חזרה ביומיים כדי שאוכל לחוות עם חברי למסע מסלול אחד אחרון - נסיעה על אופניים בדרך המוות. אני זוכרת שהנוף היה מדהים ואפילו מצבות הצלב הבודדות הפזורות בין הגבעות לא הרתיעו אותי. הרי מה כבר יכול לקרות? כמה שבועות לפני עשינו מסלול downhill דומה ורווי אנדרנלין וגם הפעם הגעתי בתודעה של “הכל בסדר". עד כדי כך בסדר, שכשהגענו לסוכנות הנסיעות לסגור את הטיול, הם עברו על הפרטים ואמרו שמי שמסיים מקבל טי שירט עם הכיתוב “I survived the road of death” או משהו בסגנון ואני, בבטחון עצמי של צעירה וישראלית בלתי פגיעה, אמרתי לו שהוא יכול למסור לנו את החולצות כבר עכשיו. 

בניגוד לטיול האופניים הקודם, אותו עשינו בבגדים נוחים וכובע צמר, אל המסלול הגענו ממוגנים עד כמה שאפשר. ניתנו לנו קסדות אופנוע, מגנים מאסיביים לברכיים ולזרועות וחליפה עבה נגד שפשופים. לא רק במיגון צוידנו, אלא גם במעט רקע כללי על המקום -  מסתבר, שבמדינה הררית ומכוסת ג’ונגל כמו בוליביה קשה מאוד לבנות נתיבי תחבורה טובים. לפי המדריך המקומי, דרך המוות קיבלה את שמה לכאורה על שם כל הפועלים שמתו בבנייתה, למרות שכפי שהיא נראתה לא הייתי מופתעת אם היו מספרים לי שנוסעים שקיפחו את חייהם הם שהעניקו לדרך המפותלת והתלולה את התואר. למרות המוניטין המפוקפק והסכנה הכרוכה בנהיגה במקום הופתעתי לגלות שעדיין נעשה בה שימוש כולל משאיות.

בתחילת הרכיבה נהנתי מהנוף ההררי המשכר ומהסיכון הדמיוני כמעט הכרוך בירידה מהירה. אבל הסכנה הייתה אמיתית לחלוטין, כך הסתבר, כי תוך זמן קצר, כשכולנו טסנו במורדות הצרים, אחד החברים שרכב לפני החליק והשתטח על השוליים כך שלא נשאר לי מספיק מקום לעבור. אני, שלא שמרתי מרחק מספק ביחס למהירות, הייתי צריכה לקחת החלטה זריזה- לעקוף אותו משמאל תוך כדי כניסה פתאומית לנתיב המשאיות הסואן, להמשיך ישר ולנסוע עליו או לפנות ימינה ולעוף מההר.

נסעתי על הקסדה שלו, תוך נסיון בלימה נואש שהעיף אותי קיבינימט.

כשהייתי רכונה על הכביש, כמה מטרים אחרי המקום בו האופניים שלי נעצרו, כבר התחלתי להרגיש משהו מוזר באמה אבל הדאגה הראשונית נבעה מכך שהייתי בטוחה שהרגתי או לפחות פצעתי קשה את אותו החבר עליו נסעתי… עד שפתאום ראיתי את הראש שלו מעלי, בא לראות אם אני בסדר. כשהבנתי שהוא נראה בריא ושלם קודם כל הוקל לי, אך ההקלה הזאת הייתה מעורבת בתחושת פליאה “רגע, חשבתי שאתה מת אבל בסוף יצא שאני ספגתי את הנזק הכי גדול כאן?” ואז בוגי, חברתי הטובה הגיעה ולה הודעתי את שהיה לי ברור: 

“שברתי את היד”

היא ניסתה לומר לי שזה לא נכון ושסתם נדמה לי אבל אני חזרתי על המשפט שוב ושוב. גם מדריך הטיול הצטרף ויחד הם עזרו לי להוריד את החליפה כדי לאמוד את הנזק תוך כדי שאני ממשיכה למלמל “שברתי את היד, אני מרגישה משהו מוזר”

בוגי נראתה מבוהלת אבל הציעה שאולי מגן האמה שלי פשוט זז ממקומו. זה נשמע לי הגיוני לרגע ואפילו קיוויתי שהיא צודקת תוך כדי שהיא עזרה לי להתיר את רצועות המגן שנח במקומו ולהפשיל את השרוול הארוך והצמוד שכיסה אמה שנראתה כאילו צימחה לה מרפק נוסף. אמרתי לה שאני לא מוכנה להסתכל, אבל היא הסתכלה ולפי הטון שלה, ובהמשך, לפי הכאב הנוראי שהרגשתי כשניסיתי לסובב את הזרוע, הבנתי שצדקתי בתחושותי. כשאזרתי מספיק  אוצץ כדי להציץ, ראיתי זרזיף דק של דם ובדיעבד התברר לי שמקורו מקצה עצם שבלט דרך העור.

תוצאת המפגש שלי עם האספלט הייתה, אם כן, שתי עצמות שבורות באמה השמאלית. בזמן הפינוי לקליניקה שעשתה לי צילום רנטגן, נאלצתי לתמוך את האמה הפצועה על זו הבריאה כדי “שלא תיפול” ולאחר הפעלת ביטוח הנסיעות שעמד לפוג ביום המחרת הופנתי לקליניקה נוספת שם גובסתי לכמה שעות עד שהכניסו אותי לניתוח בו דחפו לי ליד שתי פלטינות ותריסר ברגים שמלווים אותי עד היום.

הפציעה וההחלמה היוו נקודת מפנה בחיי, רעיונות ופרקטית. אם לפני כן הייתי צעירה חסרת כיוון שחיה לפי המנטרה “יהיה בסדר” ו- “יאללה” הרי שמאז, גם כשחזרתי על המנטרות ביני לביני הן לא היו טהורות במהותן. כמעט תמיד התלוו להן החששות כנוסעות סמויות-גלויות שלא פעם הצליחו לשתק או להאט אותי מאוד.

מאז נכנסתי לעבודה מסודרת, כזו שלצד יתרונותיה גם הצליחה לקרקע אותי באופן מאוד מסויים ומעוות. עבודה שהייתי רוצה לעזוב אך פוחדת ושעבור הבטחון התעסוקתי המדומה שהיא מעניקה לי אני משלמת בין היתר בבריאות ובהשמדת שאריות הזוגיות הנוכחית שלי.

הזדקנתי, הפכתי אכולת חששות, אני פחות מחוברת למקומות שטובים וטבעיים לי.מה שנשאר מאז זו התחושה הכללית של חוסר כיוון, שפעם נראתה לי כהרפתקה והיום היא בעיקר מדאיגה ואולי אפילו מסוכנת.

ביום ההוא הבנתי שאני לא בת-אלמוות בדיוק כמו כל אחד אחר, ובמובנים מסויימים זירזתי את קצב גסיסתי. מאז, הבהלה צועקת באוזני ומונעת ממני לשמוע את הקול האותנטי שאולי עוד נשאר בי ורק זכרונות וכמה תמונות נותרו כדי לספר על החלקים מתוכי שהשארתי על ההר.