כשהעור מעקצץ ורגיש למגע, השרירים מכווצים, מחכים להרפיה של המתח שאף פעם לא מגיעה באמת, לא כמו שאני צריכה.
הריכוז מתנדף והמחשבה נודדת למקומות אחרים עד כדי שאני מוצאת את עצמי מזדהה עם יללות חתולים.
במקום לפרוח אני מרגישה כמו צמח חנוק בשקית שיודע שתיכף הסוף מגיע. מתאמץ לפרוח אך כבר ניכרים בו סימנים של קמילה, מוקדם בהרבה מן הרצוי.
הקנאה.
התסכול.
הציפיה.
אין לי באמת מה לעשות איתם, את הבעלות על המפתח למנעול הכבד שעטיתי על עצמי איבדתי מזמן.
כל שנותר לי לעשות הוא רק לקחת נשימה עמוקה, לעצום עיניים ולצלול מתחת למים עד שגם הגאות הזאת תחלוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה