את סבתא שלי ביקרתי אתמול בבית האבות בו היא מתגוררת. הגענו, אחותי ואני, כאשר אישה עליזה ניגנה על אקורדיון שירים לכבוד חג פורים. כמה זקנות חייכו ומחאו כפיים, אחרות הצטרפו בשירה ואחת או שתיים אפילו קמו מהכסא ובתמיכת המטפלות פיזזו מעט.
אבל סבתא?
היא כמעט ואינה רואה, מתקשה מאוד לשמוע ובכלל, דעתה מבולבלת עליה כבר לא מעט זמן. היא ישבה בצד, בעיניים פעורות וניהלה דיון ער עם פרטנר שאינו קיים.
בארוחת הערב ניסיתי לעניין אותה במעדן שוקולד שהיא בד"כ אוהבת. האכלתי אותה בחצי כף והיא הרחיקה ממני מיד את הגביע ומחתה בקול שזה גורם לה לכאבי בטן והיא מרגישה את זה מגיע. ניסינו לעניין אותה במאכלים אחרים אבל היא התנגדה וחששה מצרבת והקאה.
אז המשכנו לשבת לידה ולהאזין למונולוגים הנחרצים והמבולבלים שלה. פעם היא סיפרה על ילד חולה ובמקרה אחר על ילדה שהייתה צריכה דיאטה ושכמעט ולא הצליחו להציל אותה. האם היא סיפרה על הילדים שלה, על הפציינטים של אביה הרופא או על עלילה פרי דמיונה? אין לדעת.
לפחות תשתי קצת מים שלא תתייבשי? טוב, קצת.
היא לגמה מדודות.
ניסינו להשתלב ולהביע עניין אך גם זה היה מאתגר.
כשסיפרה על הילדה ההיא, שאלתי "איזו ילדה?"
"מה?"
"מי זאת הילדה?"
"מה?"
"הילדה שצריכה דיאטה..."
"אני עולה על אוניה?"
"לא סבתא, אמרתי..."
"לאן את נוסעת?"
ויתרתי על השאלות ועודדתי אותה להמשיך לספר.
בסוף החשש שלה אכן התממש.
מאוחר יותר, כשעובדי המקום עזרו לה להחליף בגדים והכניסו אותה למיטה היא סירבה לישון ופקדה על שתינו ללכת לחדר השינה שלנו, הסמוך לשלה, כדי שנוכל להיות שם כשתקרא לנו. היה קשה לעמת אותה עם העובדות ולגלות שאנחנו צריכות ללכת אבל ניסיתי לרכך את הבשורה כאשר קרבתי לאוזנה וביקשתי ממנה שתנסה לנוח קצת ושמחר בבוקר ח' תגיע לבקר אותה. ח' היא אמא שלי והבת שלה.
כשסיימתי לדבר אל תוך אוזנה, התרחקתי כדי להביט בפניה והיא השיבה לי בעוד מבט פעור עיניים ושאלה בפליאה "ח'... לא ראיתי אותה כבר כמה שנים". נאלצתי להזכיר לה שהיא פגשה בה באותו הבוקר וגם בזה שלפניו.
"אולי... יכול להיות שמישהו בא לבקר ואני לא זיהיתי", לרגע נדמה לי שהיא התביישה.
זה היה אולי הרגע הכי צלול שלה באותו הערב.
היום בעבודה עקבתי בדריכות אחר ההתפתחויות במזרח אירופה.
הרוסים הכריזו על מבצע צבאי וחיש מהר הגיעו לפאתי הבירה האוקראינית ולמקומות בעלי קונוטציות מפחידות אחרות כדוגמת צ'רנוביל. אתרי החדשות התמלאו בתמונות מבהילות של חיילים וטנקים על רקע חורפי קודר שהתכתב עם גווני השחור-לבן של תמונות מהמלחמה הגדולה ההיא.
החששות מהתגובות הרופסות של העולם מדאיגות. איפה כל זה יגמר והאם פנינו מועדות שוב לאסון צבאי והומניטרי בקנה מידה גלובלי? האם איומים אטומיים ישנים ימומשו?
ואם תרחישים קטסטרופליים כאלה אכן עומדים על הסף, איני יכולה שלא לתהות, מה כבר הספקתי בחיי?
חסכתי ממון שאולי לא יהיה שווה כלום, חסכתי מהעולם את דור ההמשך שהייתי יכולה, אולי, להעמיד ולטפח, חסכתי מעצמי חלומות שחששתי להגשים. תמיד חשבתי שיש מחר שיחכה לי. ואחריו עוד אחד. אך מדי פעם אנו מקבלים תזכורת בצורה של אירועים גדולים כמו אלה שמזכירים לנו שלעולם אין לדעת מה צופן העתיד וכמה ממנו הוקצב לנו. סליחה אם אני נשמעת דרמטית מדי.
כולי תקוה שבדרך נס כלשהי הלהבות תדעכנה ושהעולם ישוב למסלולו הרגוע יחסית בו אוכל להמשיך לחלום על דברים "טריויאליים" שבשאננותי, טרם התפנתי להגשים.
אני מביטה אל העתיד ומקווה שהנכדים העתידיים שלי ישאלו אותי בבדיחות איך חיינו פעם ללא אינטרנט ולא איך שרדנו את המלחמה.
ואני חושבת שוב על סבתא שכן שרדה את התקופה ההיא כילדה ברומניה ומתפלאת איך בזקנתה תמונות דומות שבות להעסיק את האנושות. אומרים שההיסטוריה לעולם חוזרת,אבל מי חשב ש"תזכה" לראות מלחמת עולם נוספת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה