מצד אחד, זכינו להנות אחד בחברת השניה.
להתעורר יחד, לאכול יחד, לאפות, לצאת להליכות ולמפגשים חברתיים, צפיה ב"טהרן" ממנה שנינו נהננו ואפילו, סידורים קטנים שאליהם הוא הצטרף אלי.
היה כיף ממש.
מצד שני, ההבנה שלפנינו עוד דרך ארוכה ורצופת טלטלות רגשיות ופרקטיות מקשה ולפעמים אני שואלת את עצמי האם לא יהיה כדאי להקל עליו ופשוט לוותר.
ואז אני עונה לעצמי שזה מרגיש כל כך טוב ביחד...
יום יוצא דופן במיוחד היה שישי שעבר.
הדודה והדוד הזמינו אותנו וניכר שהם ממש התאמצו לגרום לו להרגיש בנח.
הדוד לא התפדח על האנגלית השבורה שלו ותרגם את כל מהלך הקידוש ושיחות פרשת השבוע והדודה שפיטפטה איתו ודאגה שיאכל וישתה כמו שצריך אמרה לבסוף שהוא חמוד וסוג של "אישרה אותו".
בפעם הקודמת כשהיה אצלם, השיחה גלישה לעברית באיזשהו שלב והשהיה הארוכה גרמה לו להרגיש לא בנח.
הפעם דאגתי לתכנית ב'- קבענו עם ידידי החנון שיחנה קרוב כדי שנצא שלושתנו לבירה.
הדודה שהתבאסה על השהות הקצרה יחסית, אמרה שאזמין גם אותו לעלות, הוא הרי כבר מכיר את צ'ץ' והוא אכן עלה להפתעתי. ישבנו כולנו לבירה ואז זזנו לבר נחמד לנשנוש, שתיה ושיחה.
קיבלתי את הרושם שהחנון ופיץ התחברו.
כאשר השיחה עברה לנושא קעקועים, עלעלנו שלושתנו בדף אינסטגרם של מכון תל אביבי שהציג עבודות מרשימות במיוחד. כשציינתי שאני יודעת שבשישי יש להם יום פתוח (שלא מצריך תורים מראש) לקעקועים קטנים, החנון, שלו יש כבר מספר לא מבוטל מהם, ניסה לשכנע שנלך שלושתנו. לי יש כידוע פחד ממחטים, על אף אהבתי לקעקועים כיצירות אומנות. אמרתי שאין לי באמת רעיון לקעקוע שאני רוצה והוא הציע שפיץ ואני נקעקע טבעות.
אבל כמו שפיץ הגיע, ככה הוא הלך 😞
ולנו רק נותר לעשות את שיעורי הבית שקבענו לנו, שאולי יקדמו אותנו לאנשהו, ולהמתין למפגש הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה