בקושי הצלחתי להרדם אתמול בלילה אחרי שבקושי הרשתי לעצמי להניח את הפלאפון והמחשבות ולנסות לעצום עיניים.
פספסתי את ההסעה.
זה הפך להיות עניין לא פשוט לתפוס אותה בזמן. נקודת האיסוף ממקומת כחצי שעה הליכה מדירתי או כרבע שעה באוטובוס. במשמרות ערב העיר הפכה לפקוקה עד שגעון ועכשיו בבקרים... ובכן, כשכיביתי את מנורת הקריאה שלי השעון המעורר שניצב לשמאלה כבר הראה שהשעה הייתה אחרי שלוש ורבע כאשר הוא היה מכוון לצלצל קצת לפני שש.
אתמול בלילה חשבתי על האיומים של פוטין. יכול להיות שזו תחילת הסוף? שאסיים את חיי לבד, ללא משפחה משלי? שכולנו נידונו למות בשואה גרעינית? פיץ סיפר לי את הסיפור הידוע על שני הזאבים וביקש שאפסיק להאכיל את הזאב של הפחד והדאגות.
אז אני מנתקת את הרגש כמה שיותר ופונה לשכל.
ובשכלי העפוץ מחוסר שינה, בין מחשבה אחת על שיחת הטלפון שקיבלתי לפני רגע והפנטזיה על כוס גדולה של קפה, איני יכולה שלא לתהות ממה אני כל כך מפחדת? הרי בקצב הזה אני מתקדמת במסלול הישיר להיות אחד מאותם אנשים עליהם נאמרה הקלישאה שהדברים שהכי מצטערים עליהם הם אלה שלא עשינו וכבר עכשיו לא פעם נדמה לי שאני חשה טעמם המר של זמן מבוזבז והזדמנויות אבודות.
אני מקווה שהשנה ימאס לי מספיק אן שיהיה לי רע מספיק, כי נראה שגם ההגיון שלי מאכיל את הזאב הלא נכון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה