אחרי שיחת ההבהרה ההיא עם בן הדוד, בעקבות השיחה המדי מתערבת שלו לפני הטיסה לארץ השיכורים, הרגשתי שירד ממני משא כבד. מצד אחד, תמיד טוב להסיר משקלים מיותרים שיושבים על הלב והכתפיים אך מצד שני, זה יצר פחות לחץ לנהל שיחה דומה עם הדודה, למרות שהיה צריך וששמתי לעצמי כדד ליין את יום הכיפורים. הזמן הלך והתקדם לו, ולמרות שהיום הקדוש כבר נראה באופק, לא הצלחתי להביא את עצמי לידי אותה שיחת הטלפון.
יום לפני ערב החג, הייתה לי פגישה אצל המלווה שלי מהסדנה (שנדמה לי שמעתה תכונה - הציפור) וסיפרתי לה על ההתקדמות בנושא. היא שמחה לשמוע על איך שהדברים התנהלו מול צ'ץ'. לגבי הדודה, אותה היא מכירה באופן אישי, קשה לי יותר. הסברתי לה, שבניגוד לצ'ץ' שהיה נחרץ וחד כמו סכין במילותיו, היא בחרה את מילותיה ביתר קפידה, ולכן אולי הכל התעצם אצלי בראש ואל לי לכעוס עליה?
חוץ מזה, אחרי מפגש הסדנה האחרון שלחתי לה הודעת ווטסאפ אותה היא לא קראה במשך כחצי שעה ואז החלטתי שהשעה מאוחרת מדי להתחיל לנהל שיחות כאלה, אז מחקתי את ההודעה. בעבר, כאשר הייתה רואה הודעה מחוקה שכזו היא הייתה מתקשרת או שולחת הודעה חזרה והפעם היא לא טרחה. אולי בכלל לא איכפת לה?
הציפור אמרה שהיא כנראה לא אמורה לספר לי את מה שהיא עומדת להגיד ובכל זאת המשיכה ואמרה שעוד בחודש יוני, כאשר הייתה חתונה של חברה משותפת של הדודה. צ'ץ' והציפור, אירוע שגם אני הוזמנתי אליו אך בחרתי שלא להגיע, הדודה פנתה אל הציפור ושאלה אותה אם היא עדיין המלווה שלי וכאשר היא השיבה בחיוב, פני הדודה הרצינו והיא אמרה שטוב שהיא מלווה ועוזרת לי כי נראה לה שאני עוברת משהו. "אז שתדעי שמאוד איכפת לה ממך". היא סיימה את הסיפור ומיד אחריו, בעידודה, שלחתי הודעה לדודה לשאול אם יש לה כמה דקות כדי שנוכל לדבר, היא שלחה הודעה אחרי עשרים דקות ואמרה שתחזור אלי כשתתפנה.
הדודה אכן חזרה אלי כשעה מאוחר יותר כשכבר הייתי בדרכי לפגוש את חג'י והארלם אחרי זמן רב שלא התראנו. השיחה איתה, בניגוד לבן הדוד, הייתה קצרה הרבה יותר וארכה כעשרים דקות. האמת היא שלא תכננתי מראש מה להגיד. אמרתי בקצרה שאני עדיין סוחבת כעס מהשיחה ההיא, שזה כלל לא היה מקומה לתת לי עצות שלא ביקשתי בנושא אישי כל כך. מעבר לכך, היה בי כעס ספציפי עליה מאחר שהרגשתי שאני נשלחת על ידה עם המשימה להפרד מפיץ ובמפגש חברתי אחר בו התראנו כשבועיים אחר חזרתי, כאשר היא שאלה מספר פעמים "נו... אז איך את מרגישה?" נשמע כאילו היא בעיקר מנסה לדלות מידע בנוגע ל"הצלחת המשימה".אולי הכל אצלי בדמיון, אבל ככה הרגשתי.
הדודה התנצלה כמובן ואמרה שכנראה יכלה לבחור מילים אחרות, תזמון אחר או פשוט לא להתפרץ לאיפה שלא צריך ותהתה בקול רם אם היא ביצעה עלי סוג של השלכה - שהרי היא בת זקונים אחרי שלוש אחים ושלמעט אמה, לא הייתה לה דמות נשית בוגרת שתייעץ לה ואולי זה מה שהיא ניסתה להיות כאן עבורי, התאפקתי לומר שבכלל לא ביקשתי יעוץ שכזה. היא קינחה בזה שאני חשובה ויקרה לה וכל מיני מילים יפות.
כך הסתיימה לה סאגת הסליחות תשפ"ב. כמובן, כמו צ'ץ' גם היא התנצלה רק על הדרך, בחירת המילים והתזמון, לא על התוכן.
אני אצטרך ללמוד לחיות עם העובדה שאמנם סלחתי על מילים כמו "את הורסת לעצמך את החיים", אבל שהמשמעות עדיין ישנה. כולם היו שמחים לראות אותי עם מישהו אחר.
מעט לפני יום כיפור, הדוד הנדלניסט הזמין אותי למשחק קטאן בערב שבועות. אמרתי שאגיע למרות שלא הייתי בטוחה לגמרי איך אני מרגישה לגבי זה. בערב הצום הגעתי לבית הכנסת בדיוק כשהדודה הגיעה. אמרנו שלום אחת לשניה ועלינו יחד לעזרת נשים, היכן שאמא שלי כבר הייתה ממוקמת בספסל הראשון. ניגשתי לשבת לידה בעוד הדודה ודודה נוספת (אמא של צ'ץ') התיישבו להם בספסלים אחרים. בתום התפילה הגעתי לדירה ופשוט נרדמתי. בצאת החג התנצלתי על ההברזה.
כשחג הסוכות התקרב, קבוצת הווטסאפ של הקליקה החברתית של הדודה, צ'ץ' ושות' התמלאה פעילות. אחד החבר'ה הזמין את כולם אליו אבל לבסוף הפעילות עברה אל הדודים, להם גג וסוכה מרווחים וגדולים יותר.
התלבטתי אם להגיע ובכל מקרה דאגתי שהתכניות האחרות שהיו לי לא יפריעו, במידה ואחלט להגיע. לבסוף החלטתי שאם אמרתי שאני סולחת, אז זה לא יכול להיות רק מהפה החוצה. לכן, מעט לפני שהאורחים התחילו להגיע שאלתי את הדודה אם מאוחר מדי להצטרף והיא אמרה שלא.
האירוע עצמו היה נחמד. המוזיקה הייתה טובה, כל אחד הביא אוכל, הייתה גם שתייה ולצערי שתיתי אולי מעט יותר מדי (ברמת הקצת מטומטמת אבל עדיין בסוג של שליטה, למזלי) והחברה הייתה נעימה. חלק מהחבר'ה אליהם אני מחוברת יותר ציינו שהרבה זמן עבר מאז שהתראנו וזה בהחלט הרגיש כמו הערה כנה של מישהו ששמח אפילו במעט על הנוכחות שלי.
גם כאן הייתה תקרית מעט מוזרה כאשר מישהו אמר משהו שגרם לי להתעצב בצורה ניכרת לעין כנראה והדוד שהבחין ושאיכשהו תמיד היה חיובי יחסית לקשר שלי ושל פיץ בהשוואה לשאר, מיד אמר משהו בסגנון "מה, את ככה בגללו?" ואז משך את תשומת לבם של שני חברים אחרים שהיו להם בעבר בנות זוג זרות, האחת שבדית והשנייה גרמניה.
הדוד ניסה להוציא מהם בשאלות ש-"נכון שזה לא שינה לכם שבת הזוג לא הייתה יהודיה?" או האם הם נפרדו על זה. אבל שניהם כנראה ענו בכנות או שלא הבינו מה הדוד מנה להשיג, כך שהאחד ענה שהבין שהקשר לא שייך לו והשני הוסיף שגם ככה זוגיות היא דבר קשה אז לא היה צורך להוסיף את השונות ביניהם כאישיו נוסף בקשר. אני לא זוכרת איך הנושא נגמר או האם השיחה התמסמסה לה בין אדי המשקה. נדמה לי שכבר הודיתי לדוד בעבר על הרגישות והפתיחות, אולי כדאי לעשות זאת שוב בהזדמנות.
כשחזרתי לדירה סיפרתי לפיץ על ההתרחשויות ועל תחושתי. אמרתי שהייתי שמחה לו היינו יכולים לשבת באירוע הזה וכמו שאר הזוגות שם להחזיק יד ביד, או לשבת צמוד ולהרגיש שזה בסדר ולא ביג דיל. מצד שני, אני מרגישה שאני כופה את הפנטזיה הזו שלי על שני הצדדים - צד אחד שמרגיש לא בנח בלשון המעטה עם מה שיש בינינו ומצד שני, אולי לפיץ אין עניין לשבת שם בין כל האנשים האלה שמדברים בשפה שהוא לא מבין.
פיץ אמר בעבר שמבחינתו, הוא יודע שאנחנו נעבור חזרה לישראל בסופו של דבר והוא מתכנן ללכת ללמוד פול טיים באולפן ולבסוף התנצל על חלקו בכל הסאגה המשפחתית והקשיים המתלווים לכך.
בנוגע למשפחה- נו, כנראה שאצטרך להפנים את מה שחכמים וגדולים ממני ידעו לסכם בצורה יפה:
אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה