וכשאני נזכרת... עולה בי זעם נורא.
וניסיתי, באמת שניסיתי להתקרב ולחטא את הפצע, יותר עבורי מאשר עבורם, אבל כל פעם שניגשתי, גיליתי שאני לא מוכנה עדיין להסיר את התחבושת וזכרון העור החשוף מזכיר לי שכך בדיוק נפצעתי. אז אני נשארת חבושת ומוגנת מנסיונות החיטוי ומהחומרים השורפים-בכוונת-תחילה שלהם.
אני חושבת שהספיקו לי הנסיונות, הרי גם ככה את חיצי המילים שלהם אי אפשר להסיג בחזרה לנדן לשונותיהם. בנתיים, הדם שמתרוקן במהרה מהפציעה הפנימית שבי, זו שלמרות הרגישות שהם נוהגים להתהדר בה הם כלל לא השכילו לראות, הוא בדיוק זה שאמור להיות סמיך ממים. אבל הוא לא. עובדה שהוא רק ממשיך להשפך וללבות את אש הזעם שהם הציתו במקום לכבותה.
די לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה