שבוע של פעילות ובלאגן

כל כך הרבה דברים שקורים עכשיו, ברמה הלאומית, המשפחתית והאישית ואני מתקשה למצוא את הידיים והרגליים. 
המלחמה עדיין כאן כמובן, וכמו כולם גם אני עוקבת בדאגה.
נכון שהיו אנקדוטות "נורמליות" פה ושם שכמעט גרמו לי להרגיש שהחיים שבו למסלולם, אך התזכורות לא מבוששות לבוא. 
התראות ה"צבע אדום" של היום ואתמול למשל, עשו את זה מצוין.

ברמה המשפחתית, השבעה של הדוד היקר שלי שהלך מאיתנו במפתיע, העסיקה את כולנו במגוון דרכים. 
כמובן, היו ביקורים תדירים אצל הדודה שם אלמנתו, הילדים ואמא שלי ישבו. אחיותי ואני עשינו שמיטב יכולתנו כדי לתחזק גם את המסביב.
למשל, ביקורים תדירים אצל סבתי בבית האבות, שעכשיו נצרכו יותר מתמיד מכיוון שבנה נפטר ואמי מתאבלת עליו. 
באחד מהביקורים הללו, כבר עמדתי להוציא את סבתא ללובי כדי שתהנה קצת מקרניים אחרונות של אור יום, אבל בדיוק רגע לפני היה צבע אדום. הבטתי בבלבול בעובדי המקום ושאלתי אם המרחב שבו אנו שוהים הוא מוגן, אבל בראותי את החלונות הגדולים הנחתי נכון שהתשובה היא שלילית. אחותי ואני מיהרנו לגלגל את הכסא של סבתא למסדרון המוגן יותר שם המתנו מספר דקות. סבתא שלי, שאינה צלולה, שאלה "נו, למה מחכים?" אז עשינו סיבוב הלוך וחזור במסדרון כמה פעמים וחזרנו לחדר ההתכנסות שלהם. הרגשתי שלא בטוח לקחת אותה ללובי, שרובו מלא בחלונות גדולים ובטח שלא לגג, למרות שיש שם גינה מקסימה לרווחת דיירי המקום.
היום אחיותי התגייסו לבשל להורים שלי לשבת ולנקות את הבית. למרות הרצון שלי להצטרף, גם אתמול קרסתי למיטה והתעוררתי כשכבר לא היה במה לעזור.

בנוסף לסבתא שלי, שהיא אמא של הדוד ז"ל, יש לדודה גם את אביה שלה שנזקק לטיפולה.
בדיוק לפני המוות הטראגי, מצבו של אביה הדרדר ובמקום מגורים לגיל הזהב היא העבירה אותו לבית חולים סיעודי קרוב יותר לביתה. חוץ משני משלוחי אוכל וציוד שעשיתי עבורה מביתה לבית האבות, עזרתי לה גם למכור תוכי שהיה ברשותו ושנשאר במגורים הקודמים שלו. כבר לפני כמה שבועות ראיתי שהיא פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה שהוא מיועד למכירה, אבל לא היו קופצים ולכן היא נסעה אליו כל יום כדי להאכיל אותו. הדודה אמרה שהיא יודעת שיש ביקוש רב לתוכי שכזה, אבל היא חייבת לפנות אותו עוד היום, וכל מחיר שיהיו מוכנים לשלם עבורו הוא בסדר מבחינתה, כי זה צער בעלי חיים.
פרסמתי את התוכי בכמה קבוצות יעודיות ותוך כמה שעות הגיע מישהו לקנות אותו, לשמחת כולם.

בין לבין, נכנסתי אתמול לשאיבה שלישית. הפעם התלוו אלי חג'י והארלם שהגיעה גם בפעם הקודמת.
הכל הלך בצורה די חלקה ומהירה מאחר והייתי היחידה נכנסה אתמול לשאיבה. הפעם לצערי, שאבו והקפיאו ממני רק שלוש ביציות. אני צריכה לשמוח על כך שזה יותר טוב מכלום, אך בהשוואה לנתוני ההתחלה שנראו די טובים, התוצאה די מאכזבת.
מבית החולים יצאתי מיד לשבעה, יחד עם הדודה (מצד אבי) ומשם המשכנו לביקור סבתי מצד אבא וגם שם תפסה אותנו אזעקת צבע אדום.
הדודה הקפיצה אותי הביתה, כאשר התכנון היה לבקר שוב את הסבתא השניה בבית האבות אחר הצהריים, אבל קרסתי מעייפות ופספסתי את ההזדמנות. התעוררתי שוב בערב מעוד אזעקה.

מאירוע אחד למשנהו, שכולם מצריכים את תשומת לבי, אני עדיין עובדת והו כן, ויש את העניין הקטן והלא פתור הזה של הרילוקיישן.
ובכן, כמה ימים לפני הנסיעה קיבלתי הודעה מאל-על שהטיסה בוטלה. כמה שעות אחרי הגיעה הודעה מהעבודה שכל מי שהטיסה שלו בוטלה צריך ליצור קשר עם משרד הנסיעות עמם אנחנו עובדים והם יארגנו כרטיס חדש. 
בעקבות תגובתה של n_lee שנתנה לי קריאת השכמה (תודה רבה לך!), החלטתי שיש לי כאן הזדמנות לדחות את הטיסה ובכך אולי להספיק לתרום פה במשהו למאמץ המלחמתי, לעבור עוד סבב שאיבה וגם להספיק להתארגן בצורה נאותה, אחרי שהשבועיים הראשונים ללחימה השביתו אותי לחלוטין. זה הצריך מעט בירורים, אבל תוך יומיים עדכנו אותי שדוחים לי את הנסיעה בחודש, מה שיאפשר לי אולי אפילו לסיים סבב שאיבה רביעי.

כשאני ליד הדודה או אנשים אחרים אני משתדלת לשדר חוזק ויציבות, לומר שהכל יהיה בסדר, אבל גם לי יש רגעים שבהם אני חשה בכתפיים שנשמטות ופתאום ראשי מוצף בשאלות.
איך זה יגמר? איך יראה העתיד של המדינה שלנו? איך יראה העתיד של משפחתי ושלי כאן? האם אני עומדת להתקל באנטישמיות או אנטי-ישראליות בארץ השיכורים? הרי כאן כולנו מאוחדים ומהווים רוב, שם אני עשויה למצוא את עצמי כמיעוט מבודד ועצוב. 

השבוע שנגמר היה מלא בבשורות קשות, במשימות, ובתנועה שלא הותירה לי הרבה זמן למחשבות לעצמי, או אפילו לאכול ולנוח כמו בן אדם.
מקווה שהשבוע יביא לנו בשורות של שקט.