ובכל זאת, ישנה לא מעט פעילות, בין אפיזודות הדכדוך והדאגה.
השבוע ובזה שלפניו התנדבתי מספר פעמים במטה משפחות החטופים, עם הקבוצה שעוסקת בכספים. בפועל, השתלטתי למנהל המטה על הווטסאפ והתחלתי לטפל באנשים ובחברות שפנו אליו וביקשו לתרום.
כבר ביום הראשון הייתי מעורבת בתרומה אחת על סך מליון דולר ובשניה על סך מאה אלף ש"ח וכשחזרתי הביתה תחושתי הייתה מרוממת עד כדי כך שהכנתי ארוחת ערב לצלילי פלייליסט אירוויזיון. אתמול הגיעה תרומה נוספת של שלושים מכשירי סמרטפון.
בין לבין, חוויתי גם ימים עם פחות פעילות. לא יודעת אם זה כי יש תלות בווטסאפ של המנהל שלא תמיד זמין לי, או בגלל ההתנהלות שהיא די מבולגנת אבל עדיין, הידיעה שעשיתי מעט-מעט כדי לשפר איכשהו ולמישהו את המצב, הצליחה לשפר את מצב רוחי שהיה שפוף מאוד לפני כן.
אתמול כאשר הייתי במטה קיבלתי הודעה מאשתו של בן הדוד ששאלה אם אני נמצאת שם היום, עניתי שכן. היא אמרה שהיא מגיעה לשם בשתיים. אז המשכתי לעבוד עד כמעט שלוש כשראיתי שאין סימן חיים ממנה והגיע הזמן ללכת. בצאתי, ראיתי שבכניסה לבניין התארגן אירוע בהשתתפות הארגון בו היא עובדת, זיהיתי אותה בקהל די מהר, כאשר עמדה ליד אחד החבר'ה האחרים מכספים שהוא גם מכר שלה.
כאשר פנינו לברך לשלום אחת את השניה, תהיתי ביני וביני איך אגיב אם תמשיך בקו המעצבן שהתחיל בסוכות, ותתחיל לחוות את דעתה על חיי האישיים בפומבי ובצורה מחוצפת.
ואכן, תוך כמה רגעים היא שאלה אם אני עדיין נוסעת ועניתי בחיוב ואז הביטה במכר תוך כדי שבירכה אותי בחיבוק ואמרה "היא חושבת שהיא נוסעת כדי להתחתן... אבל אני אומרת שבשבילה רק יהודי". ברגע הזה המשכתי לחבק בחזרה וגם אני הבטתי במכר ואמרתי "שים לב שלא הייתה פה שום סימן שאלה... כי אני פשוט לא שואלת את דעתה". חשבתי שעוקצנות ברורה עדיפה על התפוצצות וטונים גבוהים.
"חחח אני חולה עליך... שרופה!" אמרה וגררה לעוד חיבוק. ואני התחלתי להתעצבן בפנים.
נשארתי לעמוד איתם עוד כמה דקות ואז אמרתי שאני צריכה ללכת. היא ביקשה שאחכה כי גם היא בדיוק זזה. לא התלהבתי.
כשהלכנו לכיוון החניה, היא שאלה "אז מה איתו?" "מי זה איתו?" התממתי. "בן הזוג שלך".
כבר ממש לא היה לי כח לחטטנות שלה.
"עזבי" עניתי היא שאלה משהו נוסף עליו "עדיין לא עזבת" חזרתי. ועכשיו היו עזבה. המשכנו לדבר על פוליטיקה בריחוק מופגן בכמה דקות שנותרו עד שנכנסה לרכב.
את הכעס שנוצר במפגש איתה לא סחבתי הרבה זמן, כי תוך זמן קצר הלכתי לפגוש קולגה לעבודה, שלא ראיתי מאז השבת השחורה. הקולגה המאוד נחמד הזה הלך לבקר חבר בסביבה והזמין אותי לבוא כדי לומר לי שלום לפני הנסיעה.
טוב היה לראות אותו, וגם השיחה הייתה מעניינת מאוד בין שלושתנו. נחמד מצדו לעדכן שהוא באזור. אני עומדת להתגעגע לחברתו ולעבוד איתו בצוות.
ואם כבר הזכרתי את הנסיעה, גם כאן ישנה התקדמות.
אתמול התלוותי לאחותי ויחד נסענו אל בעלת הדירה שלי, כדי שהיא תחתום על חוזה שכירות אחרי.
כן, מי היה מאמין שזה קורה!
עבורי, עצם החתימה היא רק מדגישה שהנסיעה מתקרבת ואכן עומדת להתממש ומצד אחותי- היא סופסוף יוצאת מהבית ואני כל כך שמחה עבורה וגאה בה!
שלא כמוני, שנאלצתי לעלות בסולם (מדירה עם שותף, לדירה עם שותפה, למגורים לבד בדירה מחולקת לדירה לבד) - היא מיד קפצה לדירה לבד שמגיעה מאובזרת ועם בעלת דירה הוגנת.
כמה הוגנת?
בעלת הדירה היא זו שהתקשרה אלי לפני שבוע כדי להזכיר לי שישנם כמה תיקוני צבע ושפכטל לעשות "כדי שאחותך תכנס לדירה יפה". התיקון הוא לא משהו קריטי, אבל בכל זאת היא תזכרה אותי כדי לוודא שזה יקרה. להבדיל, בעלי דירה קודמים שלי היו מתנגדים ומערימים קשיים על כל חצי תיקון שהיה נדרש, וגם אז מנסים לעשות הכל בצורה הזולה והמינימלית האפשרית.
ומה בהמשך?
מתחשק לי להתנדב לפחות פעם אחת בחקלאות. אני חושבת שהעבודה הפיזית והשהיה בחוץ תעשה לי טוב.
מעבר לזה, אני צריכה למצוא את הזמן לארוז מזוודות, להפטר ממש שלא צריך, לנקות ולפגוש חברים ומשפחה כמה שיותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה