הבאתי עוגות לחבר'ה בעבודה כי אני לא יודעת אם אגיע למשמרות הבוקר הבאות. ההחלטה תהיה תלויה בקצב שבו אספיק לארוז, לפגוש חברים ומשפחה ולסיים סידורים בירוקרטיים.
הדיבורים של החברים על השינויים שיצטרכו לקרות עם העדרי, ההבנה שאולי זו הפעם האחרונה שאראה אותם בשנה הקרובה נופלת עלי כמו משקולת. הדיבורים הללו משנים גם תפישת הזמן כך שפתאום משמרת של שתיים עשרה שעות שבד"כ מרגישה ארוכה, נוזלת בין האצבעות ממש, כאילו אני מתבוננת בגרגרי החול האחרונים שנופלים בתוך שעון החול.
העבודה היא רק מישור אחד, כמובן. הרי תעסוקה מחכה לי גם בארץ השיכורים.
מה שבאמת יחסר לי זה ההווי עם החברים שכאן. הבדיחות, חידודי הלשון, ההרגלים הקטנים של כל אחד מהם שלמדתי לאהוב או לשנוא.
ובסקופ רחב יותר, כמובן שהעברית תחסר לי, תחושת השייכות והאיכפתיות שיש לי כלפי המקום הזה שיצרתי לעצמי. המשפחה, החברים, תחושת המעורבות שעם ישראל כל כך הצטיין בו בחודש ומשהו הנוראיים שעברנו כולנו יחד.
נכון, בארץ השיכורים כנראה שקט יותר ואין התראות צבע אדום, אבל קשה מאוד להנות באמת מכל מה שיש למדינה ההיא להציע כאשר אני מרגישה שהלב שלי נשאר כאן, דואג, כואב ומתגעגע.
אם היינו בזמנים נורמליים, אני מניחה שהייתי מרגישה משהו מזה בכל זאת אבל בעיקר הייתי שמחה להתאחד עם פיץ.
אבל במציאות המעוותת שנכפתה עלינו מאז אותה שבת שחורה אני לא יכולה שלא להביט בפניו ולתהות- כמה הוא באמת מבין? כמה הוא באמת מזדהה? ברור לי שהרבה פחות מכל ישראלי ממוצע, הוא לא גדל כאן, לא חי את המנטליות המזרח-תיכונית וכבר הציע פעם בדיון הסכם שלום והצעות הגיוניות אך תמימות אחרות (למשל, לדעתו הפלסטינים צריכים לוותר על מעמד הפליטות שעובר שם מדור לדור. איחלתי לו בהצלחה עם זה).
הוא יודע שאני ישראלית ויהודיה ומבחינתי לא רק שתמיד אשאר כזו, כך גם אני מתכננת לגדל את הילדים שלי, יהיו ממנו או ממישהו אחר.
הוא יודע שמבחינתי אנחנו חוזרים ארצה והוא הסכים לכך. אני רק מקווה שנוכל למצוא כאן מקום וקהילה שגם הוא ירגיש בהם שייכות.
תכננו כבר מזמן שבמהלך השהות שלי שם אלמד אותו עברית, אחרי שהוא עשה נסיונות בעבר ללמוד עם מורה פרטית ושם חווה הצלחה מסויימת. הוא יודע שאני מתכוונת לקחת את החובה והזכות הזו ברצינות ושאני מצפה ממנו לאותו הדבר.
אבל בין לבין, אני צריכה להזכיר לעצמי, שכמו שלעולם אהיה ישראלית ויהודיה, הוא לעולם יהיה מארץ השיכורים, לעולם עברית תהיה לעד השפה הפחות מועדפת עליו, ולמרות שהוא אמר שהוא מוכן להשתתף המנהגים היהודיים שחשובים לי, זה כנראה תמיד יעשה בצורה מלאכותית ועפ"י בקשה.
אני צריכה לזכור את כל אלה בזמנים קשים ולהזכיר לעצמו שכך התאהבתי בו ושהגמישות שלו היא מוגבלת מטבע הדברים.
התקשרתי אליו לפני כמה דקות ואמרתי לו שאני homesick והוא צחק והזכיר לי שעוד לא עזבתי. אולי לו זה נשמע מוזר, אבל אתם מבינים אותי, נכון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה