משמרות הלילה בשבוע שעבר זימנו לי התנסות מסוג חדש-ישן, מאחר ופיץ לקח חופש ונסע לבקר את אימו ואני נשארתי, לראשונה, לבד בדירה לכמה ימים. הלכתי לישון לבד, בישלתי רק לעצמי ובעבודה הייתי צריכה להתאמץ יותר כדי למצוא עם מי לבלות בהפסקות. לכאורה, משהו שאני מתורגלת בו כבר שנים אלא שבפועל, זה מרגיש שונה כאשר כל אלה נמצאים בדירה חדשה ובמקום עבודה בו עוד לא ממש הכרתי חברים חדשים. פיץ חסר לי.
את השעות שעשיתי במשמרת הלילה האחרונה בשבוע ההוא, פיץ עבר בנסיעה מבית אמו ובלינה בדירתו הקודמת, שנמצאת קרובה יותר לדירתי (דירתנו?). כשהתעוררתי בשעות הצהריים אחרי שסיימתי לעבוד, התקשרתי להתעדכן בשלומו.
שאלתי על החוויות שלו אצל אמו והוא שאל אם ישנתי טוב ואם אכלתי.
בשלב הזה כבר לא נשאר יותר מדי אוכל בדירה וחשתי עצלה במיוחד אז שאלתי אם יוכל לקנות כמה דברים בדרכו אלי.
הוא השיב בחיוב. "אני מצטערת שאני מפילה עליך מטלה, אני חשה ממש עצלנית וגם הגשם בחוץ לא עושה לי חשק לצאת"
"זה בסדר, מותר לך. עבדת לילות".
וככה, בדו שיח של שני משפטים סתמיים לכאורה, קיבלתי מפיץ תזכורת חשובה.
הנטיה הטבעית שלי היא לשפוט את עצמי די לחומרה, ובדו שיח יומיומי כזה הוא הצליח להזכיר לי בצורה פשוטה כלל לחיים קצת יותר נינוחים.
עוד אחת שממהרת כנראה לשפוט בחומרה היא אחותי הברבורה.
כתבתי כבר על הסערות הרגשיות שהיא עוברת בדירה החדשה וכמה שזה מעמיס רגשית.
מאז העדכון האחרון, נראה שהיא כבר עברה ממש אבל הדרמות לא שוככות, ומאחר ואני רחוקה, אני חווה אותן בעיקר בקבוצת הווטסאפ של האחיות אבל מקבלת גם הצצה של מאחורי הקלעים דרך האחות השניה והרגועה, קישוא.
הפעם, ברבורה פצחה במונולוג ללא שום טריגר נראה לעין וקיטרה שהיא רוצה לחזור לחדר שלה אצל ההורים, לחזור לחניה הפרטית שם כי נמאס לה לחפש חניה כל יום ולהרטב בדרך לרכב, נמאס לה ואין לה כח וסיימה בכך שאמרה שהיא לא חושבת שתחזיק בדירה עד סוף החוזה. קישוא ניסתה להרגיע ואמרה שלאט לאט היא תתרגל והוסיפה שלדעתה יהיה לה יותר נח ללמוד את לימודי התואר השני שנרשמה אליהם בדירה שקטה מאשר אצל ההורים.
הברבורה הגיבה ואמרה שהיא לא תתרגל ושבחיים היא לא תרגיש שזו הדירה שלה.
שתיהן החליפו כמה הודעות בנוגע ללחץ של הברבורה מתחילת הלימודים ו"אני לא יכולה גם לימודים וגם דירה גם ככה המח שלי בבלבלות כל היום" והרגעה של קישוא כי היא מכירה את המרצים ואמרה שהם טובים וגם נחמדים ואז שוב התנגדות של ברבורה ושוב עידוד של קישוא לברבורה שהיא יותר חכמה ממה שהיא נותנת לעצמה קרדיט, ושוב התנגדות במהלך שהתפרש אצלי כנסיון כמעט שקוף של ברבורה לסחוט מחמאות.
את חילופי הדברים ביניבן ראיתי רק בשלב הזה והתלבטתי מה לכתוב. האם לנסות לעודד ובכך אולי להסתכן בהאכלת מפלצת החרדה שלה? או אולי לשלוח מילים קצת יותר חריפות בתקווה שיצליחו לנער אותה?
"תני לי לחדש לך" עניתי בסוף "הדירה הזאת לא באמת שלך אלא של בעלת הדירה. ואם כבר, גם איפה שגרת קודם זה לא שלך אלא של ההורים. גם קישוא ואני לא גרות בדירות משלנו. מה שצריך לעשות זה פשוט להתארגן ככה שהמקום ירגיש כמו בית. זה תמיד מאתגר בהתחלה אבל זה מה יש וזה אפילו נחמד".
רציתי להטיח את הפלאפון בקיר כאשר ענתה "לא משנה, אני יודעת שאף אחד לא מבין אותי אני אתבכיין לבד בשקט". נשארתי בעמדתי ואמרתי שכשעוברים דירה זה אף פעם לא מרגיש כמו בית בהתחלה ושזה לוקח קצת זמן ומחשבה ובכל מקרה זה קורה לכולם וצריך לעשות דברים לאט לאט. פתאום - שינוי חד כאשר אמרה שהיא תנסה להרגע ולדבר עם חברות ואבא כי הוא תמיד מצליח להצחיק אותה. לבסוף, קישוא סיכמה את זה יפה כאשר אמרה לה "הבית של ההורים תמיד נשאר בית, עכשיו פשוט יש עוד בית". נראה שאת זה הברבורה הבינה.
כאשר דיברתי עם הקישוא בהזדמנות אחרת, היא נתנה לי כאמור הצצה למאחורי הקלעים של הדרמה ההו כה סוערת הזו.
מסתבר שההברבורה לא פעם מתקשרת לקישוא ולאבא שיבואו אליה או שיצאו איתה לכל מיני מקומות, כאילו היא די מתחמקת מהלבד של הדירה. בנוסף, וזה החלק המעצבן, ברבורה אמרה לקישוא שלדעתה אני בכלל לא מבינה אותה.
כלומר, לא מספיק שהיא שופכת עלי כבר חודש את כל ההתבכיינויות שלה, היא כל כך עסוקה בעצמה שהיא לא שמה לב שגם אני עברתי דירה אלא שבניגוד אליה שגרה עשר דקות מההורים ושלוש דקות מקישוא, אני עברתי למדינה אחרת. אבל למה שתשים לב? לא זכור לי שהיא התעניינה בשלומי ובהתאקלמות שלי בצורה מיוחדת.
לסיום, נקודה נוספת שקצת ביאסה אותי.
אבא התקשר אלי היום מסבתא כך ששוחחתי עם שניהם קצת על ענייני הא ודא. בין היתר, אבי שאל אם אני מתכוונת לחזור ארצה עוד חודשיים לרגל החתונה של בן הדוד, עניתי שכן. הוא שאל אם אני מגיעה לבד, עניתי בכנות שהזמנתי את פיץ להגיע, אבל כשהבנתי שהחתונה נפרדת לגמרי (בן הדוד הוא חסיד ויז'ניץ) ושפיץ יצטרך לשבת בנפרד לחלוטין ממני ורק עם אבי וגיסי שלא ממש דוברים אנגלית, חשבתי שאולי הוא ירגיש שלא בנח.
ואז, כאילו הוא בכלל לא הקשיב, הוא עבר להקדמה הקבועה שלו "אני רוצה להגיד לך משהו אבל אל תכעסי".
כל כך הרבה פעמים הסברתי לו שכאשר אומרים דבר כזה, מתחילים להתעצבן עוד לפני שמבינים על מה מדובר.
"אז את רוצה שלא אגיד?" חמדתי לצון מספר פעמים בעבר כאשר עניתי בשלילה, זה תמיד מחזיק שלוש שניות ואז הוא ממשיך בכל מקרה.
הפעם, הוא ניסה להגיד שהוא לא חושב שכדאי שפיץ יבוא כי בן הדוד ממש התחזק והוא לא יודע אם זה מתאים שפיץ ישתתף.
כאילו לא אמרתי כמה רגעים שפיץ כנראה לא יגיע מטעמים פרקטיים, עכשיו כשנכנסו למשוואה בפעם המי-יודע-כמה, ענייני דת מדומיינים יותר או פחות, חשתי אכזבה.
ממה החשש בעצם? שהוא יצלה חזיר על האש באמצע אולם השמחות? חוץ מזה, מאות בני ישיבה צפויים להגיע, אני לא חושבת שמישהו אפילו ישים לב שהוא שם.
הוא המשיך בשלו והזכיר שבכל זאת הוא לא "מבני עמנו", לא פחות, ואמר שזה לא מתאים כי כולם יהיו עם כיפות.
החשק לעקוץ עלה בי והזכרתי לו שאיו מניעה שפיץ יחבוש כיפה, שהרי גם האפיפיור תמיד חובש אחת.
ובנימה יותר רצינית, סיפרתי לו שפיץ תמיד עמד לצדי עם כיפה על הראש כאשר הדלקתי נרות חנוכה.
פייר? די התאכזבתי מהטיעונים הללו, במיוחד כאשר המשפחה של פיץ כל כך נחמדה ומקבלת, על אף פערי השפה והדת.
עכשיו כשאני חושבת על זה, המסר שאני מקבלת מההורים הוא מאוד מבלבל. מצד אחד, הם שידרו לי לא פעם ואף אמרו מפורשות, שכדאי לי מאוד להזדרז בעניין הקמת משפחה לאור השעון הביולוגי המתקתק, גם אם החצי השני שלי הוא לא "מבני עמנו". ומצד שני מה? הוא לא מוזמן לאירועים משפחתיים אם יש אווירה דתית-יהודית-קדושה מדי? יכול להיות שהם סתם מתביישים במוצא הזר וה"טמא" שלו? כי כבר היו לאבי אמירות בכיוונים האלה בעבר.
אני לא יכולה לדמיין לעצמי מצב שהם היו אומרים מילים דומות לגבי האקסים שלי החילונים בואכה אתאיסטים.
רציתי לכתוב גם על הביקור המאוד נעים אצל המשפחה של פיץ, ה"אזכרה" של אביו ואווירת הכמעט חג מולד, אבל כנראה שזה ישאר לפעם אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה