קצת מוזר לכתוב על מאורעות חג המולד באיחור של שבועיים, אבל עדיף מאוחר מלעולם.
כזכור, את הימים שלפני הכריסמס בילינו עם משפחת פיץ ובהזדמנות זו גם נערכה ה-"אזכרה" של שנה מאז שאביו הלך לעולמו. שלושת ימי החג שבאו מיד לאחר מכן, עשינו במשמרות לילה בעבודה.
המשמרות היו כצפוי איטיות וללא פעילויות רבות, גם כי מראש תכננו זאת כך וגם כי לאף אחד לא היה חשק או רצון להתעסק במשימות כבדות בימי החג. עד כדי כך היה שקט, שבמשמרת השניה משלוש, המנהל עבר ליד החדר שבו אנחנו נוהגים בד"כ לשבת ואמר ששניים מאיתנו יכולים לצאת הביתה מוקדם. התנדבתי להשאר ולהעביר את סיכום המשמרת ובתמורה לצאת מוקדם יותר למחרת היום, מתוך מטרה להספיק לנמנם מעט לפני שיוצאים שוב לנסיעה של שעתיים וחצי לכיוון משפחתו של פיץ.
המשמרת השלישית והאחרונה לשבוע זה, הייתה זו שהכי הרבה אנשים ביקשו בה חופש ולמרות זאת היא התחילה שקט יחסית. בשלב כלשהו, אחד החבר'ה הצעירים והפחות מנוסים בקבוצה ביקש את עזרתי בתקלה כלשהי, כאשר בסמול טוק שבין לבין סיפר שהמנהל עבר בחדר מוקדם יותר, בהעדרי, ואמר שגם היום שניים מאיתנו יכולים ללכת ומישהו אחד כבר הלך. חשבתי לעצמי שאסיים את מה שהתחלתי, אשלח שני מיילים ואצא הביתה.
כמובן שבהתאם לחוק מרפי, התחילו פתאום לצוץ עוד כמה תקלות כאשר נשארנו רק הבחור הצעיר, טכנאי קלולס לגמרי ואני. ניסיתי לעזור כמה שיכולתי ולסיים לכתוב את המיילים, אבל גם המחשב שלי החליט שלא כל כך התחשק לו לעבוד ועשה לי את המוות. בסופו של דבר, במקום לצאת כמה שעות לפני הזמן, הרווחתי בקושי רבע שעה ולכן הספקתי לישון כמה שעות בודדות לפני שיצאנו לדרך.
הנסיעה הרגישה לי ארוכה ולחוצה. מצב רוחו של פיץ היה רגוז מאחר וקיווה להגיע לפני רדת החשיכה וגם להספיק לבלות עוד קצת עם אחותו שהייתה צפויה לטוס בחזרה באותו הערב. הוא עוד יותר התעצבן כאשר הבין שהבחור שיצא מוקדם ראשון היה בחופש ביומיים שלפני, ובכל קנה מידה איכפתי וחברתי אחר, לי או לבחור הצעיר הגיע לצאת לפניו כי עבדנו בשתי המשמרות הקודמות.
עד שהגענו לבית משפחתו האווירה נרגעה והפכה חיובית יותר ולמזלנו, הספקנו לבלות עוד קצת עם האחות לפני שנסעה ולשמוע מכולם איך עבר עליהם החג. בין היתר, קיבלנו עדכון על אירוע דרמטי שהתרחש רק כמה ימים לפני כן, כאשר האחיינית הלכה לשירותים, נעלה את הדלת ואז לא הצליחה לפתוח אותה. האחיין סיפר בקור רוח איך ניסה להרגיע אותה ולהנחות אותה מעבר לדלת למרות שבכתה והיא, שהשמיטה את עניין הבכי, הדגימה לנו איך דפקה על הדלת שוב ושוב וקראה לאמא שלה שלא שמעה. מזל שההדגמה שלה נערכה בחיוך, נראה שהמקרה לא הותיר בה משקעים מיוחדים.
היום שלמחרת היה ביתי ורגע ואני ביליתי אותו בעיקר בסלון, עם האחיין שהשתלט על הטלויזיה עם משחק ניטנדו של הארי פוטר ועם האחיינית שהחליטה שאני והיא משחקות יחד בטאבלט שלה. איתו עשיתי מעט בונדינג תוך כדי שאלות ושיחות על הארי פוטר, פוקימון וכדורגל ואיתה זה היה מורגש עוד יותר בעקבות הישיבה הקרובה והמשחק שדרש מאיתנו שיחה, בחירות שעשינו יחד וכו'. הרגשתי שיש לי חיבור לא רע עם שני האחיינים, ועם האחיינית זה היה מורגש עוד יותר כי במספר הזדמנויות, כאשר עמדתי ללכת לשירותים או לחדר אחר היא פשוט מיהרה לכיווני, חיבקה לי את הרגליים, הסתכלה עלי מלמטה עם החיוך הגדול שלה ואמרה "את לא הולכת לשום מקום". ברגעים האלה לא ידעתי את נפשי מרוב לב נרגש ושלפוחית מלאה.
בזמן ארוחת הערב המשפחתית, אחיו של פיץ סיפר שהם קבעו להפגש עם בת הדודה שלהם במסעדה וביקשו שפיץ ואני נבשל ארוחת ערב למחרת, במקום גיסתו של פיץ שלרוב מבשלת לכולם, ואמרו שיש פיצות ונגיסי עוף לילדים שרק צריך לחמם. חשבתי שזה יהיה מעניין לראות איך נתמודד איתם מבחינת אוכל ובעיקר מבחינת ההכנות לשינה.
למחרת היום התכוננו לצאת להתרעננות וקניות. רגע לפני שיצאנו, אמא של פיץ דחפה לכל אחד מאיתנו שטרות ליד כמתנת חג. הרגשתי נבוכה מאוד, בעיקר כי לא קניתי לה כלום. גם פיץ היה נבוך ואמר שלא חשב שיהיו מתנות השנה בגלל האזכרה, ולכן קנינו שנינו מתנות רק לילדים "אה, אבל בעצם גהה רימתה וקנתה גם לי משהו קטן".*
בדרך לקניות שאלתי את פיץ מה היא אוהבת והוא התייעץ עם אחותו שהמליצה על סדרת ספרי מתח שחשבה שתאהב, ככה שלפחות את המתנה הסמלית הזאת הבאנו. אחרי קניות בסופר, חזרנו כדי לארגן ארוחת ערב.
הפיצות, נגיסי העוף והעוגיות שנשארו מהחג לקינוח סיפקו את הילדים די והותר. אמא של פיץ נהנתה גם היא מפיצה ומעוגה וקרם שקנינו לסיומת מתוקה. בזמן שהילדים ואמא שלו אכלו, המשכתי בהכנת מרק שבישלתי לפיץ ולי לארוחת ערב.
הילדים סיימו את שלהם וחזרו לסלון להמשך משחקים כאשר פיץ ואני פינינו את הכלים כשלפתע האחיינית חזרה כדי לקרוא לי לשחק איתה. הסברתי לה יפה שאנחנו עוד מעט אוכלים ושתיכף נבוא, אבל היא ביקשה להשאר איתנו במטבח ולחכות שנסיים, פיץ הסכים, בתנאי שתחכה בסבלנות ובשקט.
כשהמרק היה מוכן ועמדתי להגיש, פיץ נזכר שבעצם זה ערב יום שישי ושאל אם ארצה שיערוך את "הטקס" הקבוע (עם עוד קצת מאמץ הוא בסוף ילמד את המילה "קידוש"), הוחמאתי אבל אמרתי שלא נראה לי שזה מתאים בבית של אמא שלו, למרות שהתמונה של ישו הציצה עלינו מהקיר ואולי הוא היה שמח לחזור למקורותיו היהודיים. הוא (פיץ לא ישו) הציע בכל זאת אבל אמרתי שזה בסדר ושאני באמת מאוד מודה לו על ההצעה.
המרק יצא טעים והיין שהתלווה אליו, שנשאר יחד עם ערמות של אוכל שנשארו מהחג שדרג את החוויה. באותו הזמן, בקצה השנה שלי החדר, ניכר היה שהאחיינית מתקשה להתאפק ולחכות לנו שנסיים ואפילו נשפה בחוסר סבלנות כשהבינה שאנחנו לוקחים מנה שניה. הנסיון הילדותי שלה להשאר בשקט ובסבלנות ולהתגבר על הרצון שלה לפטפט ולשכנע אותי לשחק איתה היה מצחיק וחמוד מאוד. כשסיימנו לאכול הלכנו כמובטח לשחק איתם עד שפיץ הודיע שיש להם רבע שעה להפרד מהמסכים.
האחיין הלך לצחצח שיניים בלי בעיות והלך למיטה ללא התנגדות כאשר האחיינית הלכה אחרי מעט יותר שכנוע וביקשה אחרי שסיימה, שאמזוג לה כוס חלב. לא ידעתי אם היא רצינית או לא כי כשאני הייתי קטנה חינכו אותי שלא אוכלים ולא שותים כלום חוץ ממים אחרי צחצוח שיניים. היא טוענת שההורים שלה תמיד מוזגים לה. הצעתי פשרה - תלכי לישון ואם לא תרדמי אמזוג לך.
פיץ ואני הלכנו להגיד להם לילה טוב ומצאנו את האחיין מסמן את העמוד שהגיע אליו בספר תוך כדי פיהוק ולגמרי מוכן לשינה כאשר האחיינית אמרה שיש לה יותר מדי אנרגיה ושהיא לא תצליח לישון. ניסיתי לדבר איתה בנחמדות וגם האחיין השתתף בשיחה ובהתבדחויות עד שאמרנו לילה טוב וכיבינו את האור.
הצטרפנו לאמא שלו בסלון עם קינוח תוך כדי שנהננו מהשקט ומתחושת ההישג אבל אחרי עשרים ומשהו דקות שמענו רחשים מכיוון המסדרון וכשיצאנו לבדוק, האחיינית חיכתה לנו מעבר לדלת ושאלה "כמה זמן לוקח לכם לבדוק מה איתנו?".
שיט, היינו אמורים? לא קראתי את החוקים של המשחק הזה!
ליווינו אותם חזרה לחדר, שם האחיין עדיין במיטתו ואמר שהוא ניסה לעצור אותה. חחח מצחיקה האינטרקציה ביניהם וה-"הלשנות" שלהם אחד על השני.
ניסיתי לדבר איתם שוב בנחמדות והסברתי לה שאני יודעת שיש לה הרבה אנרגיה וקשה לה לישון, אבל אם לא תישן, מחר לא יגיע ואז לא נוכל להמשיך לשחק יחד בטאבלט. בשלב הזה פיץ החליט שזה מספיק והציב להם גבול ואמר שהגיע הזמן לישון, איחל להם לילה טוב עם חיבוק וסגר אחריו את הדלת.
אחרי המקרה הזה הבנתי שאולי מיהרתי לחגוג אחרי ההשכבה הראשונה ולכן כאשר שמעתי מאוחר יותר רחש נוסף, התחלתי לחשוב על עמדה נוקשה יותר תוך כדי תנועה לכיוון המסדרון אבל הפעם זו הייתה רק אמא של פיץ שבדיוק סגרה אחריה את הדלת של חדר השינה.
כשאחיו וגיסתו של פיץ חזרו לבסוף, הם היו משועשעים מאוד מהסיפורים ואמרו שהם אפילו לא היו בטוחים אם הם ימצאו אותם במיטות שלהם בשובם הביתה. את הערב סיימנו ארבעתנו מול הטלוויזיה עם חטיפים ואלכוהול ומבחר סדרות טלויזיה קלילות כולל גוגלבוקס שהפך מאז להיות הגילטי-פלז'ר-גוזל-הזמן החביב על פיץ ועלי. היה ממש טוב לצחוק ולשתף סיפורים מטופשים יחד.
ישנו עד מאוחר למחרת היום, אבל בזמן שנותר המשכנו לשחק עם הילדים ולצפות יחד איתם בטלויזיה, בין היתר בתכנית שמשום מה הפכה לאהובה מאוד על האחיין, בה מוצגים מבחר תאונות דרכים שנקלטו במצלמות דרך. בתחילה האחיין התגלגל מצחוק על כל מכונית שהחליקה או בהפתעה כאשר הולכי רגל כמעט ונפגעו תוך כדי שהאחיינית כועסת עליו ואומרת שזה לא יפה לצחוק על סבל של אחרים. מיותר לציין שאחרי כמה פרקים גם היא הצטרפה אלינו והגיבה בצחוק או תדהמה יחד עם כולנו.
בערב, הגיסה הכינה אוכל לילדים והפעם ההשכבה הייתה על אמא של פיץ, מכיוון שפיץ ואני, אחיו וגיסתו יצאנו לארוחת ערב במסעדה הודית בעיירה השכנה.
היה טעים וגם החברה נעמה לי מאוד. דיברנו על המשפחה, על הילדים ובאופן טבעי, מאחר וזו סוף השנה האזרחית, קשה היה שלא לדבר על תוכניות לשנה החדשה.
האח והגיסה דיברה על מקומות שאולי היו רוצים לטייל בהם בשנה הנכנסת, על מופעי מוזיקה ומשפחה שמתכננת לבקר ו... הם גם הזמינו אותנו באופן רשמי להתארח אצלם בביתם במדינה השכנה, הם חושבים שסביב מאי יכול להיות נחמד וסיפרו על כמה אתרים פופולריים שנמצאים במרחק נסיעה קצר מהם.
בזמן שהם המשיכו לספר ולפרט, ביני לבין עצמי חשתי בהתרגשות כפולה. פעם אחת כי זה עוד סימן שממש מקבלים אותי למשפחה ופעם שניה כי חודש מאי זה חודש האירוויזיון ואני יודעת שהגיסה (האמריקאית במקור!) גם היא מחובבי התחרות.
"... אז אנחנו מאוד נשמח שתבואו וגם הילדים כמובן. בכל מקרה, נראה שיש לך מעריצה..." אחיו אמר וחייך לכיווני.
די נו, אני נמסה כאן! בשלב זה כנראה שהשתפכתי גם אני קצת כי סיפרתי שבעצם אין לי עוד אחיינים משלי אז אני די מדמיינת, דרך הילדים שלהם, שעכשיו יש לי.
כשחזרנו הביתה רק אמא של פיץ הייתה ערה. היא סיפרה שהילדים היו מותשים כשהלכו לישון, האחיינית נרדמה תוך שניה והאחיין התקשה קצת בהתחלה אבל בסוף הצליח גם הוא.
ביום המחרת האח והגיסה היה עסוקים בעיקר באריזות לקראת הדרך הארוכה שציפתה להם בדרכם הביתה.
אנחנו המשכנו להעסיק ולשחק עם הילדים כאשר חיבוקי הרגליים מהאחיינית המשיכו והפעם עם מסרים אחרים כמו "אני רוצה להשאר איתכם כאן" או "אני רוצה שתחזרו יחד איתנו הביתה".
על הראשון אמרתי לה שגם אנחנו נלך בקרוב ועל השני אמרתי, ובפעמים אחרות גם ההורים שלהם הצטרפו למסר, שנבוא לבקר אותם בהמשך השנה.
בתכנון המקורי פיץ ואני היינו אמורים לחזור הביתה גם אנחנו באותו היום, אבל בסוף נשארנו יום נוסף שבו עזרנו לאמא שלו בכל מיני סידורים לפני צאתנו. בישלנו, עשינו קניות, הורדנו ואיכסנו את קישוטי החג והעץ ועזרנו לחדש את הביטוח לרכב.
את השנה החדשה קיבלנו חבוקים בסלון, עם "חומות של תקווה" שבמקרה שודר בטלויזיה ועם בקבוק למברוסקו.
את היום הבא בילינו בנסיעה חזרה לדירה לקראת שגרה שהפכה נעימה יותר אחרי בילוי ממלא מצברים עם המשפחה המקסימה של פיץ.
*למרות שפיץ אמר שלאף אחד כנראה לא יהיה מצב רוח למתנות השנה, החלטתי לקנות לו מחבט גולף שידעתי שרצה, כדורים שתמיד חסרים לנו ומסמרים קטנים מפלסטיק עליהם מניחים את הכדור, שגם אותם אין לנו.
התלבטתי אם יש טעם לשים את המתנות מתחת לעץ, מאחר ולא נהיה אצל אמו בחג עצמו וגם כי די ברור מצורת העטיפה מה המתנה מכילה ולכן אפקט ההפתעה לא באמת קיים.
בסוף החלטתי להתגנב הביתה מהמשמרת של ערב החג ולהחביא את המתנות בצד שלו של המיטה מתחת לשמיכה. הסיבה לכך היא כי הוא סיפר בעבר שכשהם היו ילדים, הם ידעו שהמתנות מתחת לעץ הם מהמשפחה אבל תמיד היו מתנות אחרות שחיכו להם בבוקר חג המולד בקצה המיטה, אלה היו המתנות מסנטה קלאוס.
בסוף המשמרת שבעצם הייתה בבוקרו של הכריסמס, נכנסתי למיטה לפניו והוא קלט שאני מחזיקה את הפלאפון בצורה מוזרה ושאל אם אני מצלמת אותו, ההבעה על פניו כשמתח את רגליו לקצה המיטה הייתה פרייסלס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה