פורים בקטנה

התנתקתי קצת בחודש האחרון מהבלוג.
לא יודעת אם זה בגלל שחזרתי חולה (ועוד על השיבה שלי לארץ השיכורים בפוסט נפרד), תשומת הלב האינטרנטית שלי שהופנתה לאירוויזיון או סיבות אחרות, אבל העובדה היא שלא כתבתי וגם בקושי התעדכנתי. 
ברשותכם אדלג על עדכוני עבר בינתיים ואכתוב רק על הנסיון הלא מאוד מוצלח שלי לחוש מעט אווירת פורים כאן בניכר. 

התכנון המקורי היה לנסוע יחד עם פיץ לבית הכנסת בעיר הבירה כדי לשמוע קריאת מגילה.
תמיד אהבתי לשבת בבית הכנסת כשכל הילדים נרגשים ומתרוצצים עם התחפושות החמודות שלהם וכשהייתי צעירה יותר כמובן חיכיתי בקוצר רוח לכל קריאה של "המן" שבה כולם מרעישים כמיטב יכולתם וקוראים קריאות בוז נמרצות.
מאחר והשנה אני חוגגת הרחק ממשפחתי, ואין מסיבות או מקומות ללכת אליהם מחופשים, עשיתי את המינימום ורכשתי כמה ימים לפני כתר,שרביט וכנפיים ורודות בחנות בסגנון "הכל בדולר". רציתי לקנות שניים מכל דבר כדי שיהיה גם לפיץ אבל לא הייתי בטוחה שיזרום עם הוייב הקסום, אז חשבתי שנתחלק והוא יוכל לבחור לעצמו את הכנפיים או השרביט והכתר.

לפיץ כבר יצא להכיר מעט ממנהגי החג. הוא כבר חווה את התחפושות לפני שבע שנים, כאשר טסנו ארצה לרגל חתונתה של הבסטי מהבר שנערכה בחג (פתאום אני קולטת שלא כתבתי על האירוע הזה! אבל בגדול שנינו הגענו מחופשים לשודדי ים). בהזדמנות אחרת לפני שנים הוא אף קיבל ממני משלוח מנות בהפתעה, אבל בקריאת מגילה עוד לא יצא לו להשתתף.
הסברתי לו מראש שנצטרך לשבת בנפרד, שקריאת המגילה תעשה בקול ושמדי פעם כולם יעשו רעש בכל פעם שיוזכר שמו של הנבל בסיפור. הוא נראה קצת מהוסס, אבל הרגעתי אותו ואמרתי שהאווירה מאוד מבודחת ושבכל מקרה קריאת מגילה לוקחת פחות משעה (שלא כמו ליל הסדר שמיועד להיות מאוד מאוד ארוך. כן, עשיתי לו קדימון למה שצפוי לו בחודש הבא).
עד כאן התכנון.

בפועל, פיץ התקרר והרגיש לא טוב בימים האחרונים והעדיף להשאר בבית.
ארזתי את הכנפיים, הכתר והשרביט, כיוונתי גוגל מפס ולמרות זאת וכצפוי, יצאתי בכביש המהיר ביציאה הלא נכונה ואחריה לקחתי פניה שגויה נוספת ביודעין בגלל עבדות בכביש.
במקום להגיע תוך עשרים ומשהו דקות של נסיעה חלקה על כביש ראשי ומעט מאוד נסיעה תוך העיר, עברתי יותר מארבעים דקות של נסיעה כולל כביש אגרה, כבישים צדדיים ליד יערות, רחובות חשוכים ומפחידים ולחץ וכעס מיותרים. 
קיוויתי שלמרות הכל אזכה לשמוע את כל המגילה אך בפועל כשהגעתי כבר שמעתי רעשי "המן", כלומר הגעתי לפרק ג' לפחות. 
חוץ מהבאסה על דרך החתחתים המייגעת והפספוס, השנה, כמו בשנה שעברה שגם אותה ביליתי בארץ השיכורים, היה אותו בעל קורא עם מבטא לא ברור ו-ר' מתגלגלת שממש הקשה על המעקב אחר הכתוב וזה עוד בלי הילדים הנרגשים והמרעישים בעזרת הנשים. 

אחרי סיום קריאת המגילה הייתה התכנסות בחדר צדדי לבית הכנסת.
היו שם נגן גיטרה וקונטרבס שניסו להוסיף לאווירה ללא הצלחה עד שעברו לנגן את "הבה נגילה", על השולחן היו מגוון נשנושים ואת הילדים הפעילו זוג צעיר מחופש להיפים שערכו תחרות תחפושות והרקדה.
עמדתי שם מספר דקות מנשנשת ומתבאסת על הערב שלא התנהל כמתוכנן ותוהה אם יש טעם בכלל להשאר עד שניגשה אלי ילדונת אולי בת ארבע עם שמלה מפוארת של נסיכות, כפפות ארוכות וכתר ושאלה אותי למה התחפשתי במבט בוחן. 
למלכת הפרפרים. "כי יש לך כנפיים של פיה אבל לפיה אין כתר" היא אמרה בפרצוף שנראה אפילו יותר רציני מאחורי המשקפיים הורודים שהגדילו את העיניים שלה, והלכה מאחורי כדי לבחון את הכנפיים הורודות שלי.
הנחתי שהיא לא שמעה אותי בגלל המוזיקה אז התכופפתי אליה "התחפשתי למלכת הפרפרים" ואז פתחתי את המעיל כדי להראות לה את הדפסי הפרפרים שהיו לי על השריג "רואה?"
"יש לי כנפיים כאלה בבית" "אז למה לא הבאת אותם?" אני לא זוכרת כבר מה היא ענתה, אבל היה נראה שהיא בהחלט הצטערה על כך "את רוצה אולי את הכנפיים שלי?" היא סימנה לי כן עם הראש וכשהחזרתי לה "אוקי" היא קפצה לכיווני וניסתה לעזור לי להוריד את שתי לולאות הגומי שהחזיקו אותן צמודות לכתפיים שלי. " רגע אחד" אמרתי והורדתי אותם בעצמי. 
"עכשיו, תסתובבי ותפרשי ידיים לצדדים" היא צייתה ואני הלבשתי את הלולאות על ידיה "הנה, תהני. פורים שמח" והיא כבר רצה לשחק עם הילדים האחרים אבל חזרה אחרי שתי דקות עם ילדה אחרת, הצביעה לכיווני וסיפרה לחברה שלה שאני נתתי לה את הכנפיים.

היא חזרה בהמשך והחזיקה אותם ביד במחווה של "קחי" אבל אמרתי לה שהיא יכולה לשמור אותם.
גם לפני שהלכו, היא עברה לידי עם אמא שלה ואמרתי לה שהיא יכולה לשמור אותם "את בטוחה?" היא שאלה כן, בטח שבטוחה. בינינו, מה יש לי לעשות עם זה?
"מה אומרים?" היא שאלה את הבת שלה "תודה". קיבלתי מהנסיכה-פיה.

אני חושבת שהטרייד הזה, של כנפיים תמורת סיבה לחייך הייתה שווה את זה.