זה כבר הפורים השני שלי בארץ השיכורים. בשנה שעברה הייתה מסיבת פורים מאולתרת שעוד הצליחה לדחוף אותי להרכיב תחפושת מכל שאריות ליל כל הקדושים שעוד יכולתי להשיג. כתר פלסטיק, כפפות שחורות, שמלה וצעיף נוצות שחורים יחד עם צבע פנים שחור ולבן והופ! אני ברבור שחור. הכנתי משלוח מנות להמבורגר המופתע על מנת להכניס גם אותו לרוח החג.
במסיבה עצמה לא נהנתי ועזבתי תוך עשרים דקות תוך שהתחוור לי שאני היחידה עם איפור פרוע כזה על הפנים.
השנה, ולראשונה בחיי, אפילו לא טרחתי לחשוב על תחפושת.
אבל בזמנים כתיקונם, פורים הוא החג האהוב עלי. כל שנה הייתי מתחפשת, לרוב למשהו מומצא שניכרת בו ההשקעה בחשיבה על האביזרים או בהכנתם בידי החובבניות.
הנוהג היה קבוע, הרעיון לתחפושת נשאר תמיד בסוד עד יום החג בו התקיימה הבכורה החגיגית, בד"כ היום בו מתחפשים בבתי הספר או שבו מתקיימת ארוחת החג המשפחתית. אחיותי ובן הדוד הקרוב צ'ץ' תמיד היו שואלים למרות שידעו שתשובה הם לא יקבלו, וזה רק הוסיף למתח ולצפיה של כולם.
כשהייתי בכיתה י' כמדומני, היה לי רעיון מוצלח במיוחד שמכרי זכרו גם שנים קדימה. באותה שנה, צ'ץ' קפץ לבקר אותנו בשבת ושאל על התחפושת. ההתנגדות האוטומטית שלי הפעם נתקלה בשיקול הגיוני כאשר הוא אמר שלמעשה יום התחפושות כבר היה וכנראה שלא תהיה השנה עוד הזדמנות. אחותי הוסיפה להיסוסי כשאמרה שגם אבא לא ראה אותי בתלבושת עדיין. לקח לי כמה רגעים לחשוב ואחר החלטתי שאל לי לאכזב את המעריצים ושבעוד מספר דקות אחזור עם ההברקה השנתית שלי.
לבשתי את חולצת הטריקו הצהובה והמכנסיים הצהובים, על גבי תיק קטן שנסגר בין שני מכסי מיקרוגל מפלסטיק, עטופים בנייר שעליו נצבעה דוגמה של ספירלה גדולה בצבעי כחול-לבן, אספתי את שיערי וחבשתי כובע ים צהוב שעליו הודבקו מקדימה שני שפתוני בליסטקס עטופים גם הם בנייר צהוב ולסיום הרכבתי משקפיים עגולים זהובים. מבט אחרון במראה, ויצאתי לקבל את פני מעריצי המצפים.
אבא שלי נראה מבולבל בתחילה ואז נתקף בצחוק פרוע, תוך שהוא נשען על הקיר ומאדים. גם על פניו של צ'ץ' עד שהסברתי "שבי מפרפר נחמד" וגם הוא הצטרף לאבי, שבשלב הזה כבר הפך לסגול והחל למחות דמעות באצבעותיו. לקח לשניהם עוד דקות ארוכות להרגע ולחזור לעצמם.
אחותי העירה מאוחר יותר, ואני נוטה להסכים איתה, שבחיים לא ראינו את אבא שלי בהתקף צחוק שכזה.
היו לי עוד מספר תחפושות מוצלחות וזכורות לאורך השנים כמו קופאית בסופר (שנה לפני שלובה מ"ארץ נהדרת" פרצה לחיינו, נשבעת!), ראש דשא, איימי ווינהאוס כולל הפאה, הקעקועים המזוייפים והשתכרותי האמיתית שתירצתי בהמשך ככניסה לדמות וגוש קקי שכנראה מתחרה עם שבי על התואר התחפושת הכי זכורה. בזמנו הקקי היה נראה לי כמו משהו חתרני שבועט בכל תחפושות "מלכת ה-" ו-"נסיכת ה-" עד שהגעתי לכיתה בתיכון והמחנכת שגם ככה לא הצליחה להבין אותי אף פעם סקרה אותי מעלה מטה, חייכה ושאלה "ולמה את התחפשת? אמא אדמה?" ונאלצתי להסכים איתה על מנת שלא להיות עוד יותר אאוטסיידרית בעיניה ולשבור את לבה הקטן.
אבל מכל התחפושות, מכל החוויות הנעימות והפרועות שחוויתי בפורים לאורך השנים, הזכרון של אבא שלי נשען על הקיר, בקושי נושם, כשפניו סגולות והוא מוחה דמעות צחוק בגלל רעיון התחפושת שלי היא החיובית ביותר ושמעלה את החיוך הגדול ביותר על פני.
בהחלט מקורית בתחפושת:]
השבמחקאני חושב שלא התחפשתי איזה 10 שנים כבר
אבל זה מגניב בהחלט
וכן מכרתי אותה אבל אני אלך לקנות בס חדשה בהמשך
ואת צודקת לגבי התקופות הטובות אבל אצלי הצורך לפרוק זה מגיע דווקא בתקופות האלה
שבי מפרפר נחמד והצחוק של אבא שלך עשו לי את הבוקר. אני גם כן מהזן של תחפושות מכל הבא ליד, כשההשקעה היא בעיקר ברעיון ופחות בביצוע תפור ומושלם.
השבמחקבחו"ל פורים היה חסר לי ממש.