ההליכה לכאן הייתה בחלקה בקצב רגיל ובחלקה בצעדים נזעמים, בעיקר ברגעים הראשונים אחרי שנעלתי אחרי את דלת הדירה, משאירה את פיץ מאחורי.
שנינו היינו צריכים זמן להתאוורר, לתחושתי. לפעמים השעות המרובות יחד מוציאים מאיתנו תחושות בלתי צפויות.
במקרה של פיץ, התרמוסטט הרגשי שלו מצליח להפתיע אותי ברגעים ובעוצמות שאינן מספיק מבוקרות לטעמי.
הוא אדם רגוע רוב הזמן, ממש צ'יל ואז מדי פעם משהו מתפוצץ בו בצורה כזו שברור שזה לא רק הפרטים הספציפים של אותו מקרה, אלא מטען שהלך והצטבר לו במשך זמן מה.
כבר ניהלנו שיחות בנושא הזה, ביקשתי שיתקשר איתי לפני שהדברים מגיעים לכדי כך, שהכעס שלו יצית נַפָּץ קטן במקום חבית אדירה של חומר נפץ.
הוא כבר הספיק להתקשר אלי לפני שהגעתי לבית הקפה כדי לשאול מתי אני מתכננת לחזור. הוא רצה בעצמו לצאת לסיבוב אבל טען שהעדיף לדבר איתי לפני שהוא יוצא. כמובן שיכולתי לסוב על עקבי מיד, אבל עניתי שיצאתי לצהריים ואחזור כשאסיים.
פשוט ככה, שירגע. ומצדי, הייתי צריכה לחשוב קצת בעצמי על הדברים שהוא אמר לפני שיצאתי.
התכנון המקורי היה לשבת היום ולהתרכז בהכנות לחתונה אבל עכשיו הרעיון הזה נשמע לע קצת לי מגוכח.
תיכף אשלם את החשבון ואצא לגלות מה מחכה לי בדירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה