מר וגברת פיץ- חלק שני

ופתאום אחרי כל ההקראה הזאת, שלא ידענו מה תהיה אורכה, היא הרימה מעט את קולה וסיכמה:

And as from this moment I pronounce you husband and wife

ברגעים שקדמו להכרזה על הסטטוס החדש שלנו, הראש שלי היה ריק לחלוטין ממחשבות, הלב פעם בחוזקה והידיים התאמצו שלא לרעוד. 

ברגע שאחרי משפט הסיכום של עורכת הטקס וקריאות השמחה ומחיאות הכפיים של המשפחה של פיץ, הרגשתי שאפשר לנשום שוב לחבק בחיוך את פיץ, בעלי.

עורכת הטקס הציעה לשנינו כסאות, וקראה לי ואחרי כן לפיץ לחתום על תעודת הנישואים ואז קראה גם לשתי הגיסות החדשות שלי בשמותיהן, וביקשה מהן כעדות לטקס.

כמובן, שבקבוק שמפניה נפתח והוגש לנו עם שתי כוסות כדי לחתום את האירוע. 

נשואה! אני! לפיץ! אחרי כל כך הרבה שנים!

הפלאפון שלי הוחזר לי מגיסי החדש שכזכור, חיבר קרובי משפחה וחברים דרך גוגל מיט, שחלקם כבר החל לשלוח הודעות מזל טוב וחלקם, כמו חברותי מנגה ותפוזינה שמבעד למצלמה הדלוקה בצד שלהן, אפשר היה לראות בבירור שהן צפו בטקס בדמעות של התרגשות.

בכנות, בשלב הזה חוץ מהתרגשות ושמחה התקשתי לזהות את כל הרגשות שמפו בי בשם ובעיקר התקשתי להאמין שזה באמת נעשה ואנחנו אכן בעל ואישה.

מה שעזר לי לחזור למציאות, היא הצלמת, שהשתלטה על האירוע ושבה להנחות את כל המשתתפים ולתעד את החיוכים של כולם. 

את השעה ומשהו הקרובות בילינו במפוצל.

פיץ ואני התלוונו לצלמת שלקחה אותנו ללוקיישנים פוטוגנים כמו חוף ים קרוב, בניינים יפים עם חזות יוונית קלאסית, כיכר עם מזרקה ועוד כמה אתרים מיוחדים. השתדלנו לחייך כמה שיותר תוך מילוי הוראות הבימוי שניתנו לנו.

נהנתי מהוראות הבימוי של הצלמת ואף הוספתי כמה רעיונות משלי, ובעיקר ניסיתי לחייך כמה שיותר כדי ליצור זכרון חיובי ויפה. באלבומי התמונות שלי יש יותר מדי תמונות אחרות שבהן אני נראית כמו פושעת נמלטת או שמראש אני מוותרת ועושה פרצוף טיפשי. סשן הצילומים הסתיים בתזמון מושלם עם הלחיים שהתחילו לכאוב מרוב חיוכים.

הצלמת הורידה אותנו במסעדה בה סגרנו שולחן יום קודם וגם היינו הראשונים להגיע. 

ניגשנו לקבל את השולחן שלנו בזמן שקיבלנו מבטים מחוייכים וברכות מהסועדים האחרים. 

המשפחה הצטרפה אלינו זמן קצר מאוחר יותר, כשפיץ נהנה מהמוחיטו הקבוע שלו ואני ממרגריטה קפואה שהייתה בגודל הראש שלי.
ארוחה החגיגית הייתה נעימה וטעימה ובמהלכה קיבלנו הפתעה מהאחיינית המתוקה של פיץ, שציירה לנו את החתונה שלנו כפי שדמיינה בעיני רוחה - פיץ ואני עומדים קרובים, ההורים שלה ואחיה צופים בצד, והיא במרכז, כשאחריה שובל עלי כותרת, כמצופה מתפקידה כנערת הפרחים. (קפיצה אל ההווה- הציור מוסגר ונתלה בדירתנו, לשמחתה הרבה).

כל המשתתפים ציינו שנהנו מאוד מהאוכל ומהנוף היפה שהשקיף על כל העיר, היה ממש מוצלח.

בערב, כשחזרנו לחדרנו, חיכו לנו על המיטה מגבות מעוצבות בצורת ברבורים במרכז של שובל עלי כותרת של ורדים, בקבוק יין מבעבע וכרטיס ברכה מצוות המלון. בנוסף, עוגת יום ההולדת המבלבלת שהגיעה אלינו בבוקר הוחלפה בעוגת מוס בצורת לבבות. העוגה הייתה טעימה בהרבה משציפיתי.

המשפחה נשארה ביומיים הבאים, בהם פגשנו אותם לארוחות צהריים ולטיולים קצרים. 

טיול נחמד במיוחד, היה בקברי המלכים בפאפוס. 

בהתחלה התפלאתי על הבחירה כי חשבתי שהילדים עלולים להשתעמם שם. מהר מאוד גיליתי שילדים הם ילדים,  ואלה נהנו מאוד לרוץ מאתר לאתר ולחקור את הגומחות והמבנים ששם, שלא לדבר לטאות ונמלים שצצו פה ושם שהם נהנו לעקוב אחריהם.

באחד מאתרי הקבורה, היה פיר חשוך ועמוק שנחסם בסבכה מברזל מטעמי בטיחות.

הילדים ניסו להציץ למטה ושמעתי אותם תוהים בקול האם הפיר עמוק.

הראתי להם שאם זורקים פנימה אבן קטנה וסופרים את השניות עד ששומעים את הפגיעה בקרקע אפשר הערכה. 

הילדים ממש התלהבו והתחילו לחפש אבנים קטנות ולנסות בעצמם. 

כמה פירים מאוחר יותר והאבנים שהם ניסו להשתמש בהן כבר היו כמעט בגודל של כדור טניס 😆

פיץ צחק ואמר שרק קודם לכן אבא שלהם הזהיר אותם מלזרוק אבנים (לא שמעתי את זה, בחיי) וכמה דקות אחרי אני מגיעה ומשמשת להם דוגמה רעה. 

לא יודעת על מה הוא מדבר, זה היה שיעור חינוכי.

את הטיול הנחמד הזה, שחתם את החלק המשפחתי של הטיול בילינו בארוחה משותפת שבסופה משפחתו של האח והאחות חזרו למגוריהם לאריזות ונסיעה לשדה התעופה.

בזמן הארוחה אחיו של פיץ אמר שהם הסבירו לילדים שמעכשיו אני רשמית "דודה גהה", מה שגרם לי לחייך מאוזן לאוזן. 

תמיד דמיינתי שאהפוך לדודה בעזרתן האדיבה של אחיות שלי, אבל אני שמחה לקבל את התואר בכל דרך. 

את הימים שנשארו לנו כזוג, ניסינו להבלות בצורה כמה שיותר רגועה אחרי הימים רוויי הפעילות וההתרגשות שעברנו ובנסיון לעכל שאוטוטו נצטרך להחליף את בגדי הקיץ של קפריסין למעילים וכובע צמר ההולמים את החורף של ארץ השיכורים.
פיץ התנשם באנחה כבדה כשהבין שעוד מעט הוא חוזר לעבודה במשמרות ארוכות ואני התנשמתי בכבדות ובחשש מפני המציאות החדשה והלא נודעת שמחכה לי שם.