לפני כשבועיים מזג האוויר הקיצוני שיתק את מערכות החשמל, המים והאינטרנט בארץ השיכורים.
כפי שהתחלתי לספר, אמא של פיץ התארחה אצלנו מספר ימים אחרי שנתקעה בביתה יומיים ללא חשמל.
הבאנו אותה אלינו בערב אחרי שעצרנו לעשות קניות של מזון ושל דברים שנזכרה פתאום שלא הביאה איתה (מברשת שיניים). מיד התחממנו עם מרק טוב שהכנתי רק יום קודם ומיד אחרי כן הכנו את חדר השינה שלה שמשמש בשגרה כחדר כושר וכפינת לפטופ וקרסנו כולנו לישון אחרי יום עמוס של דאגות שהתפוגגו והובלות.
ביום ראשון חמותי התעוררה זמן לא רב אחרי. היא סיפרה שישנה טוב ושהיה לא נח מאוד.
הכנתי לה ארוחת בוקר בזמן שקשקשנו קצת על הסערה ועניינים אחרים. סיפרתי לה שניסיתי לדווח באתר של חברת החשמל המקומית שהבית שלה עדיין מנותק בתקווה שעדכון כזה יאיץ את הטיפול בתשתיות, אבל בגלל שלא חשבתי לקחת את מספר המונה כשהיינו אצלה, זה לא מתאפשר. בישובים סמוכים בהם כן נפתחו קריאות, היה כתוב שהצפי לחזרת החשמל הוא בעוד כיומיים.
החלטתי שלא להסתפק בפתיחת הקריאה של השכנים ולהתקשר לפתוח קריאה מול נציג שירות ולראות אם יש צפי לחיבור מחדש. המוקדן אמר שהוא מצטער לספר לנו שהצפי לחזרת החשמל היא ביום שבת או ראשון הבאים, כלומר בעוד שבוע. שתינו ישבנו זו מול זו כך 😯
פיץ, שהתחיל באותו הערב משמרות לילה, התעורר בשעות אחר הצהריים וקיבל גם הוא את העדכון בהפתעה.
חמותי אמרה שהיא חשבה שתשאר אצלנו יום או יומיים והביאה תרופות ובגדים בהתאם. פיץ אמר שבכל מקרה היא הייתה נשארת אצלנו לפחות עד יום רביעי, אחרי שהוא מסיים משמרות.
את הערב הזה בילינו לראשונה חמותי ואני יחד-לבד ובשעות האלה נחשפתי לעוד אופנים בהם מצבה הבריאותי השברירי מגביל את התנהלותה היומיומית.
מוקדם יותר, כשפיץ עוד היה בבית, הוא הראה לה שהכורסה בסלון נפתחת והיא אהבה את הרעיון.
אלא מה? אין לה מספיק כח ביד למשוך את הידית או ללחוץ את ההדום מטה עם הרגליים כדי להחזיר את הכורסה למצב ישיבה.
עזרתי לה בשני העניינים האלה, אבל כדי באמת להתרווח בנוחות בכורסה צריך להניח את הישבן עד הסוף, אחרת יושבים במין רכינה "נוזלית" שבבירור לא נוחה ואולי אף עושה נזק לגב, וגם עבור זה צריך כח.
עניין נוסף שהגביל אותה זה מיקום השירותים בקומה השניה של הדירה. היא מצליחה לעלות ולרדת את המדרגות אבל זה עולה לה במאמץ ניכר. במספר הזדמנויות בהן הצעתי להגיש לה שתיה כשישבה בסלון או במטבח היא אמרה שהייתה רוצה, אבל היא נאלצת לוותר כי זה יגרום לה להצטרך ללכת לשירותים.
ידעתי שהיא מתקשה בשגרה וודאי גם צמאה ברמה מסוימת לחברה ולכן התלבטתי רבות אם לצאת ביום המחרת, שבו חל יום השנה לשחרור אושוויץ, לאירוע בעיר הבירה. היא עצמה אמרה שהיא תהיה בסדר.
בכל זאת בילינו כמה שעות יחד בבוקר ובשעות הצהריים המוקדמות לפני שיצאתי, במהלכן אפיתי לחם מבצק שהכנתי בלילה הקודם, אחרי שבדיוק נגמר ומזג האוויר שבחוץ לא ממש עשה חשק לצאת לקניות. יצא דווקא לא רע.
בלילה שבין שלישי לרביעי קרה אירוע מטלטל.
באותו הערב, נכנסתי למיטה עם הפלאפון. זה הרגל שכבר מזמן סימנתי לעצמי כרעיל במיוחד עבורי ובכל זאת אני נופלת בו מדי פעם.
התבאסתי מעצמי שזה קרה כי התוצאה לא אחרה לבוא וכצפוי, מצאתי את עצמי גוללת עד שעות בלתי סבירות של הלילה.
לקראת השעה ארבע בבוקר הלכתי לשירותים, שממוקמים בין שני חדרי השינה. מעבר לקולות של הדחת המיכל חשבתי ששמעתי את הקול שלה. במחשבה ראשונה חשבתי שאני מדמיינת וכשהקול חזר על עצמו חשבתי שהיא מדברת מתוך שינה. יצאתי מהשירותים ושמעתי עדיין את הקול שלה. עצרתי רגע להקשיב וכשהבנתי שלא דמיינתי החלטתי לפתוח את הדלת בעדינות כדי לוודא שהכל בסדר.
היא אכן קראה לי לעזור לה.
מצאתי אותה שוכבת במיטה על גבה וסיפרה שהיא מנסה להתהפך על הצד ולא מצליחה.
לא ידעתי כל כך איך לעזור, פשוט לגלגל אותה על הצד נראה לי לא מכבד. היא ביקשה שאעזור לה להתרומם ולשבת.
בשלב זה אציין שחמותי היא אישה נמוכה יחסית.
בתמונות שלה לפני עשר שנים ויותר, היא נראתה בעלת מבנה גוף תקין יחסית ואולי אפילו מעט שמנמן אבל בשנים האחרונות היא איבדה המון במשקל. אם הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שהיא לא שוקלת יותר מחמישים קילו.
אחזתי בידיה וניסיתי למשוך אותה לתנוחת ישיבה. ציפיתי שזה יהיה קל יחסית אבל להפתעתי, ההרגשה הייתה כאילו השרירים שלה מכווצים במיוחד ויוצרים התנגדות. הצלחתי להושיב אותה ואז, אחרי כמה שניות, השליטה בגוף שלה כאילו חזרה אליה וראיתי שהיא מתחילה לזוז. עזרתי לה לחזור לתנוחת שכיבה על הצד ושאלתי אם היא בסדר.
היא אמרה שהרגישה כאילו הגוף שלה קפוא ושלא הצליחה לזוז אבל עכשיו יותר טוב. שאלתי אם אני יכולה לעשות משהו נוסף עבורה וכשנעניתי בשלילה, אמרתי לה שאני בחדר הסמוך וגם הפלאפון לידי, אם היא צריכה אותי היא יכולה לקרוא לי או לצלצל ואני אגיע.
איחלתי לילה טוב, סגרתי את הדלת ונכנסתי למיטה ברעד ובדאגה רבה.
כשראיתי אותה שוב למחרת תהיתי אם היא רוצה לדבר על מה שקרה בלילה ותוך רגע קיבלתי תשובה, כאשר אמרה "בוקר טוב למושיעה שלי". מסתבר שהיא שכבה במצב תקוע זמן מה ושמחה כששמעה שהתעוררתי בלילה. אני מצדי התנצלתי שלקח לי הרבה מן להגיב כי חשבתי שהיא מדברת מתוך שינה. היא שאלה אם לא פגעתי לעצמי בגב כשהרמתי אותה, אמרתי שלא ושיתפתי את ההפתעה שלי מהתנגדות שריריה. היא שיתפה את הדאגה שלה מהמקרה ואני ניסיתי להרגיע ולהציע שאולי מדובר בשיתוק שינה. היא סיפרה שהיא הרגישה משהו דומה במספר הזדמנויות כשעלתה במדרגות ושהרגישה קפאון לפני המדרגה האחרונה. שמעתי אותה מציינת את זה בעבר, אבל חשבתי שמדובר פשוט בעייפות מהטיפוס.
בשלב הזה הבנו שהחשמל ככל הנראה כבר חזר לאזור שלה. כשהתקשרנו הביתה בטלפון הקווי שמענו צליל חיוג, שלא כמו בתחילת השבוע. בנוסף, אחת השכנות שלה שהיא מיודדת איתה, התקשרה לדרוש בשלומה וסיפרה לה גם שהיא כנראה שכחה את אחד האורות בבית דלוק.
ביום חמישי, אחרי חמישה לילות אצלנו, ארזנו את חפציה של אימו ונסענו חזרה לכיוון ביתה. בדרך עצרנו כמובן בסופר כדי להחליף את כל המזון שהיה צריך להיזרק אחרי ימים ללא חשמל, ובמיוחד מוצרים רגישים כמו בשר, חלב ודגים.
לאף אחד לא היה כח לבשל אחרי יום ארך שכזה ולכן הזמנו אוכל ממסעדה הודית מקומית שהיה טעים מאוד לכולם.
בשישי, נסענו לשדה התעופה המקומי כדי לאסוף את אחותו של פיץ שבאה לבלות עם אמה את סוף השבוע ובשבת כבר נסענו חזרה לדירתנו, שוב רק שנינו.
