עדכוני קטנצ'יק וחיכוכים משפחתיים

הפוסט האחרון נכתב באמצע החודש הקודם, כשהייתי בדרך לארץ השיכורים אחרי שהות ארוכה בישראל. חשבתי שאגיע לעדכן בהקדם אבל נחיתה, מנוחה וחג שרדף שבת שרדף עוד חג הביאו אותי חזרה לכאן רק עכשיו. 

השעה המאוחרת והעייפות מיום שלם של טיסות הכריעה אותי די מהר ביום חזרתי לכאן אבל ביום המחרת, כשהתעוררתי רעננה, חיכיתי בקוצר רוח שפיץ ואני נגיע סופסוף לשבת יחד ולפתוח את אותה המעטפה ששמרתי חתומה במשך חמישה שבועות בה כתוב מין העובר. 
בזמן ביקורי בארץ, הבסטי מהבר שלחה לי את הסרטון הזה והציעה לנו לחכות אותם כדרך לגלות את מין העובר בצורה חמודה וסולידית ולזמן מה חשבנו שזה מה שנעשה. אבל אחרי המתנה כל כך ממושכת, החלטנו שזה לא באמת משנה אם נשלוף בגד תינוקות משקית או פתק ממעטפה ובכלל, למה שאיזו מוכרת בחנות תדע לפנינו? והמעטפה ממש כאן...
אז פתחנו יחד את המעטפה ושלפנו את הפתק בעצימת עיניים. 

מוכן?
3...2...1... פתח.
הפתק הכיל מילה אחת בלבד.
Boy.

זו הייתה התחושה שלי ממש מההתחלה בניגוד לפיץ שניחש שתהיה לנו בת, ובכל זאת לקח לי יום שלם לעכל את הבשורה.
איך מתמודדים עם בנים? גדלתי בבית של בנות בלבד, בלי אחים ואני לא יודעת איך זה נראה מקרוב ואיך מתפעלים את האירוע הזה.
פתאום גם יכולתי לדמיין מסלול חיים יותר ממשי, גם אם סטראוטיפי בחלקו - ברית מילה, בית מלא במכוניות צעצוע, ספורט, בר מצווה, צבא וכו'. 
בדיעבד, הסתבר שהמועד שבו פתחנו את המעטפה היה מושלם כי ביום למחרת קיבלתי למייל תוצאות של בדיקת מי שפיר ובה נכתב בצורה די בולטת שמדובר בעובר עם כרומוזומי XY.

בשבוע שעבר, אחרי שעברנו חלק מהחגים, נסענו סופסוף לבקר את אמא ואחות של פיץ, עם הקטנטונת בת החודשיים שלה, כדי לשתף סופסוף גם את המשפחה שלו בבשורה.
כשנכנסנו הביתה, לבשתי ג'קט רחב כדי להסתיר את הבייבי באמפ וכרגיל, באנו עם שתי חבילות של פקאנים סיניים שהיא אוהבת שאני מקפידה להביא אחרי כל ביקור שלי בארץ. הוא הושיט לה את השקית ואמר שהבאנו מתנה.
אז היא שלפה שקית ראשונה ואז שקית שניה ואז היא שמה לב לאולטרסאונד ושאלה "מה, ברצינות?".
גם לאחותו שחזרה מאוחר יותר סיפרנו בדרך דומה והיא אפילו מחתה דמעה של התרגשות ונתנה לנו חיבוק גדול.
בהמשך, כשהיא שאלה באיזה שבוע אני נמצאת היא צחקקה במבוכה כשהבינה שבעצם בזמן שנשארתי עם שתיהן, כדי לעזור בנקיונות ובישולים לפני הלידה, הייתי גם אני בהריון.
שמחתי בהזדמנות זו לערוך היכרות עם הקטנטונת שלה, שפינקה אותי בשפע חיוכים ממיסים וסיפרתי לה שעוד מעט יוולד לה בן דוד ושעם הפרש של כחצי שנה ביניהם, אני מצפה שהם יהיו בסטיז.
בהמשך פיץ סיפר גם למשפחה של האח שהצטרפה לחגיגה, כולל האחיינים ששמחו לשמוע שיקבלו בן דוד חדש נוסף בתחילת השנה הבאה.

בהמשך אותו שבוע היינו בביקורת בבית החולים המקומי. נערכה לנו סקירת אולטרסאונד מקיפה וממושכת, נלקחו בדיקות דם ושתן וראינו רופאה. את הצוות הרפואי הפגזתי בשאלות שהכינותי מראש כמו למשל - עד מתי מותר לי לטוס והאם אני צריכה אישור רפואי.
אחת האחיות שבעלה הוא במקרה טייס, ידעה לספר שזה עניין של מדיניות וכל חברת תעופה פועלת אחרת, בזו שבעלה עובד בה למשל, אפשר עד שבוע 28.
כששאלתי את הרופאה היא אמרה שבאופן כללי הם לא ממליצים לטוס, בטח שלא טיסות ארוכות של למעלה משלוש או ארבע שעות בגלל הפרשי לחצים בטיסה והגברת סיכון לקרישי דם ברגליים.

הסיבה ששאלתי על טיסות היא כפולה. גם עבור המשך ביקורות שכבר נקבעו לי בארץ ובהמשך עבור אפשרות של לידה.
פיץ אמר שהוא במקומי לא היה טס פעמיים, והציע שאם אטוס, שאשאר כבר עד הלידה וזהו. 
יכול להיות שבינתיים אדחה חלק מהביקורות האלה, בכל מקרה יש לי עוד תורים שנקבעו בארץ השיכורים ואולי חלקם יתנו לי את אותו המענה ויחסכו לי את הטיסה או שבמידת האפשר, אדחה את הביקורות עד קרוב יותר ללידה ואז אטוס פעם אחת וזהו. 

השאלה הגדולה באמת היא במידה ואכן אבחר ללדת בארץ, איך בדיוק זה יתנהל?
רגע אחרי שסיפרתי להורים שלי על מין העובר, אמא שלי כבר התחילה לתכנן בקול רם את הברית ואיזה דודים נזמין, אבל כשסיפרתי לה לפני פסח האחרון שאנחנו באים לביקור, זו הייתה היא ששאלה אם אני באה לבד או שאנחנו באים בזוג וטרחה להזכיר ש-"יש לנו מקום רק לאדם אחד", כאילו שאני לא יודעת.
מאז המשפט הזה רודף אותי. 

ישנה מיטת יחיד חדשה שאחותי קנתה קצת לפני שעברה לדירה שאני התגוררתי בה בעבר ועוד אחת ישנה, בחדר אחר, שצריך לזרוק כי כבר אי אפשר לישון עליה. 
נשגב מבינתי למה המיטה הישנה הזאת נמצאת שם כל כך הרבה זמן, עומדת חסרת שימוש, כשבמקומה אפשר לשים מיטה זוגית.
זה יכל לעזור לאחותי ובעלה שנשארו אצל הורי לילה אחד כשירו טילים מאיראן (כי להורים יש ממ"ד ולהם אין) וזה יכול לעזור לפיץ ולי כשאנחנו באים לביקור. 
הבעיה היא שהחדר ההוא הפך לסוג של מחסן, מלא בחפצים חסרי שימוש שנאספו או כאלה שכבר אינם שמישים או שבורים וצריכים להזרק אבל בכל זאת עדיין שם, השד יודע למה. בנוסף, ישנם עדיין המון חפצים ובגדים שאף אחת לא טרחה לפנות כשעזבה את הבית. 
אני התחלתי לעשות שם סדר בביקורי האחרון, אבל בכל פעם כשהגעתי לחפצים שצריך לזרוק, אחיותי (וגם אבא!) ביקשו שאשים את הדברים בצד כדי שיוכלו לעבור עליהם וזה כמובן מחטיא את המטרה. ההגיון שלי אומר שאם משהו נשאר בחדר הזה שנים ללא שימוש, אתם ככל הנראה לא צריכים אותו או שלא ידעתם על קיומו. אותי בכל אופן זה ייאש די מהר ופינוי החדר לה התקדם כמו שציפיתי שיתקדם, בטח בהתחשב בזמן הממושך ששהיתי שם.

מה המסקנה מכל הערת האגב הארוכה הזאת? שהמשפחה שלי בעצם מאותת לי שני דברים. אחד, שכל המשפחה מצפה שאסתדר לבד, קרי שאעשה את הנסיעה ארצה בהריון מתקדם יחסית של שבוע 28 בערך, כלומר שלושה חודשים לפני הלידה, שאתגורר בסבלט או בפתרון קצר מועד אחר עד שפיץ יסתדר עם ימי החופש מהעבודה ויצטרף אלי ואז איכשהו שנצליח להגיע לבית חולים ולידה (כי אין לנו כאן רכב), שנארגן ברית שאליה כמובן נזמין את כל הדודים ועוד איזה חודש לפחות של החלמה והוצאת דרכון לקטנצ'יק לפני שנוכל לחזור חזרה לארץ השיכורים. 
שכל המאמץ הפיזי, הכספי והמנטלי שלי הגיוני יותר מזה שהם ישנסו מותניים לכמה ימים ויפנו לנו מקום. 
ושתיים, שפיץ ואני, כזוג, לא מוזמנים.

כל המהלך המנטלי הזה וארגון הברית שאמא שלי התחילה לעשות בראש, בלי לעצור ושאול, רגע, האם אתם רוצים להגיע לפה? איך תסתדרו? (אני מדלגת על "האם נוכל לעזור", בשלב זה רק התעניינות יכלה לשפר את התחושה שלי פלאים) ואולי בכלל יהיה יותר הגיוני שבמקום שתסעי לכאן בהריון מתקדם ובחזזרה לשם עם עולל צעיר, יהיה יותר הגיוני שאנחנו נטוס אליכם? כלום ושום דבר. בדיוק כמו בחתונה שלנו בשנה שעברה, כשהגענו עד קפריסין והם עדיין לא חשבו "היי, זה ממש קרוב, אולי בכל זאת נגיע?" לא, גם כאן התחושה היא שהם אוהבים שירות עד הבית וששמץ מאמץ מצדם הוא בעצם מאמץ בלתי נסבל.

לפני ראש השנה הייתה לנו שיחת וידאו נוספת שבה הצגתי בפניהם את הקשיים בצורה רציונאלית אבל תוך זמן דקות חוויתי התמוטטות רגשית זוטא שלאחריה הם שינו גרסה "לא אמרנו שאת בטוח באה לפה, רק אמרנו שאם תבחרי לבוא לפה...".
אמא שלי כמובן לא ידעה מה לומר מעבר לזה ואבא שלי כמובן התקפל ומיד אמר שהוא ידבר עם אחיות שלי שיבואו לפנות את החדרים ושהם יכניסו לשם מיטה זוגית.
דקות לאחר סיום השיחה הבנתי את האבסורד שבסיטואציה ואמרתי להם שלא יטרחו ושאני מוותרת. אם זה לא משהו שהם רואים או מבינים בעצמם, אז אני בטח לא צריכה לדחוף אותם לזה ולכפות עליהם לארח אותנו. הם כמובן מבינים את התגובה שלי כסוג של פאסיב-אגרסיב, וחזרו ואמרו שידאגו לעניין אבל מבחינתי זה כבר מאוחר מדי. אני מתפתה למחול על כבודי באופן חלקי ולהידחס למיטת היחיד, עד כמה שזה יתאפשר, לפני שפיץ מצטרף כדי לחסוך משהו בעלויות מגורים. אבל פיץ ואני יחד? לא שאני מאמינה שמשהו באמת יזוז שם, אבל גם אם כן- לא תודה. המסר הועבר. כמו תמיד, נסתדר בלי העזרה שלא ממש הוצעה.

אחותי הברבורה בשיחה אחרת חזרה ואמרה שהיא הייתה מאוד לחוצה בשבועות שקדמו לשיחה לקראת המבחן האחרון לתואר.
אבל בעצם, היא יצאה מהבית לפני שנתיים. האם זה לא מספיק זמן? לדבריה לא, זה לא כל כך הרבה זמן, והזכירה שקישוא יצאה מהבית עוד לפניה. 
זה נכון, קישוא התחתנה ועזבה עוד ב2021 ועדיין המוני מחברות, סיכומים וספרים מתקופת הבגרויות (!) ממלאים את מדפי אחד החדרים למרות שקישוא הצעירה ביננו, סיימה תיכון ב2010. 
לכולם פשוט נח להתעלם מהסיטואציה הזאת כי הם לא רואים אותה ביומיום או במקרה של ההורים שלי, כי הם סוגרים אותה בחדרים שהם בקושי נכנסים אליהם. זו כנראה רק אני שמתארחת פעם ב- שמפריע לה שהמרחב שלה מוכתב ומוגבל על ידי חפצים לא נחוצים ושאינם בשימוש.
סיכמתי את זה לברבורה באותה שיחה כך - תשאירו את מיטת היחיד שם ואת כל שאר הדברים איפה שהם, אני לא רוצה להטריח אף אחד, זה שאנחנו מצפים לילד זה עניין שלנו שלא צריך לשנות את מסלול החיים שלך או לגרום לך להתאמץ בשום אופן.
אני עדיין חושבת ככה למרות שחבל לי מאוד שזה המצב. 

בקיצור, אני כבר הבנתי שאם אגיע ארצה זה עומד להיות עסק לא פשוט.
אצטרך לבחור תזמון שהוא קרוב מספיק ללידה כי אני רוצה לחוות כמה שיותר מההריון הזה איפה שנח לי ועם פיץ, אבל בשלב כזה שבו עדיין יאפשרו לי לטוס. אצטרך גם להחליט באיזה בית חולים אלד ולמצוא סידור מגורים לכארבעה חודשים לתקופה הזאת וזה ודאי יהיה לא פשוט ולא זול בכלל. 
נו, כנראה שאלפי שקלים, נסיעות בהריון מתקדם, אי נוחות, סטרס של חודשים, מגורים ממושכים במקום שהוא לא הבית שלי בשלבים האחרונים והמתקדמים של ההריון יהיו שווים את איחוד ההורים והדודים לכמה שעות בברית של הקטנצ'יק.