היא לא יודעת מה עובר עלי

הפוסט הבא נכתב כהמשך לתגובות שקיבלתי על הפוסט האחרון שבו המשפחה שלי הצטיירה כחסרת התחשבות והבנה למצבי מחד ובכל זאת עם ציפיות למאמץ משמעותי מצדי מאידך, ואולי בגלל ההריון שככל הנראה מציף אותי בהורמונים ובמקביל דוחק בי לחשוב על ההורות, כפי שחוויתי אותה מצד אבא ואמא שלי מול זו שהייתי רוצה לייצר לקטנצ'יק כשיגיע הזמן.
זהו פוסט פריקה רגשני. אין בו סדר ממשי ולכן הוא כנראה לא יהיה זורם במיוחד לקריאה.

הזמן האחרון מאופיין בכל כך הרבה רגעים שבהם אני נפגעת מאמא שלי. למעשה, לא בהמון רגעים כאלה, אלא שכל החיים סחבתי מולה פצע פתוח ומכאיב שהצלחתי פחות או יותר להתעם ממנו ועכשיו, בחסות המצב שתיארתי לעיל, ההרגשה היא שהגיעו מים נפש. אני חווה כל פגיעה קטנה מצדה מהעת האחרונה ולא מצליחה לתת לשריטות האלה להסגר בלי שאחווה אותן שוב ושוב, כולל כל הגאות הרגשית שמתלווה לכך. 

ההגיון הקר שלי כבר ניסה להגן עליה לא פעם בתגובות, אחרי שהרגש פרק את מה שלא יכל לשאת. 
ברור לי שהיא לא נוהגת כפי שהיא נוהגת מתוך רוע וזה גם לא אישי נגדי. היא פשוט ככה כל הזמן ומול כולם. לכן, לא פעם בנוסף לכל סערת הרגשות והכאב, נוספת גם ההלקאה העצמית. את הרי יודעת שהיא כזאת, אז למה את מופתעת ממנה בכל פעם מחדש וממשיכה להפגע? מצד שני, האם באמת חטאי, הרצון שאמא שלי תראה טיפטיפה של איכפתיות כלפי, גדול ובלתי נתפס כל כך?

אני מדברת על זה שלא זכורה לי אפילו פעם אחת שהיא שאלה אותי מה שלומי או איך אני מרגישה, גם כשאני מתקשרת ושואלת אותה. התשובה שלה לשאלתי היא בד"כ "טוב" או "בסדר" וזהו, אין המשך.
על מגע קרוב אני בכלל לא מדברת, גם בילדות לא רציתי חיבוקים ממנה עם כל הריחוק והקור ששידרה, למרות שבסתר לבי קינאתי בילדים אחרים כשאמא שלהם הפגינה את חיבתה אליהם בפומבי. 
העניין הזה של לא לשאול לשלומי קיבל טוויסט משונה בתחילת השבוע כשדיברתי עם אבא בשיחת וידאו כשבהמשך הוא אמר שהוא נכנס להתקלח והעביר לי את אמא. שאלתי אותה לשלומה, והיא ענתה לי במילה אחת, כרגיל. אחרי כן נזכרתי במשהו ענייני ונטול רגש לחלוטין שהייתי צריכה לעדכן אותה בו ואז דממה של שניות ארוכות. 
הצרה היא, שהנטיה שלי היא להעביר ביקורת בצורה של ציניות, שגם אותה היא לא קולטת. 
אז אמרתי לה "שלומי טוב אגב, אני יודעת שזה מעניין אותך ובדיוק עמדת לשאול". 
"אני רואה ששלומך טוב" היא ענתה לי, כאילו מסבירה שהיא בכלל לא צריכה לשאול. התשובה שלה הפתיעה אותי.
"באמת? מה את מצליחה לראות בשיחת וידאו דרך מצלמת פלאפון? יכול להיות שאני יושבת בכסא גלגלים עכשיו, יכול להיות שהרגליים שלי התפוצצו ומרוחות פה על כל התקרה".
"לא נכון, אני רואה שאת יושבת על ספה".
"הבנתי. אז מכאן והלאה אני מתקשרת איתך רק בהודעות כתובות".
"סליחה".

רק מאוחר יותר נפל לי האסימון שהתשובה שלה לא רק הטרידה אותי ברמת השטחיות שלה, אלא גם מזה שהיא רק חיזקה אצלי את ההבנה שאין לה שום מחשבה על הרגשות של האדם שעומד מולה (רציתי לכתוב "של בן שיחה" אבל תשובות של מילה אחת הן לא באמת שיחה). האם את יכולה להסיק ממראה עיניים איך אני מרגישה? אם אני שמחה? עצובה? עייפה? כאובה?
היא מעולם לא שאלה מצד עצמה אף אחת מהשאלות האלה, אבל מנסיוני עד כה, לאנשים, גם כאלה שהם לא חברים או משפחה קרובה יש נטיה להציג שאלות מהסוג הזה כשהם מגלים שאני בהריון.
ושוב, אני יודעת שהיא תמיד ככה ולכולם, אז למה בטיפשותי חשבתי שהיא תראה מעט יותר איכפתיות כשהבת הבכורה שלה חווה הריון והיא עצמה בדרך להיות סבתא לראשונה בחייה? 

כבר הזכרתי שהיא מסתמכת מאוד, לדבריה, על מראה עיניים וגם את זה שהיא לא מבינה ציניות וכך גם היה בשיחה אחרת לפני כשבוע. כרקע לשיחה, אספר שלפני כמה שנים סבלתי מרוזיציאה על שתי הלחיים שטופלה לבסוף בעזרת משחה במרשם. בביקורי האחרון בארץ, ראיתי שהפריחה האופיינית התחילה שוב על אחת הלחיים אבל כשניגשתי לרופא עור הוא אמר שאין מה לעשות עם זה כרגע, כי המשחה שביקשתי שירשמו לי שוב היא טרטוגנית. 
בשיחת הוידאו שהזכרתי דיברתי עם אבא שכרגיל, העביר אותי לאמא, אלא שאיתה כנראה לא ניהלתי שיחת וידאו מזה זמן מה, כי התגובה הכמעט מיידית שלה הייתה "יש לך פריחה על הפנים". ככה, כעובדה ובטון כזה, שכמעט ציפיתי שהיא גם תצביע. זו לא הייתה שאלה, לא רמז ולא התעניינה אם אם זה כואב, מגרד או מטופל, כלום.
אז כצפוי, הגבתי לה בציניות שהיא לא הבינה כאשר עניתי "וואו, באמת תודה שהפנית את תשומת לבי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך" והיא ציחקקה וענתה "טוב איך אפשר שלא, זה ממש בולט". לתשובה השטחית הזאת לא ציפיתי ולכן שאלתי "את לא מבינה ציניות, מה? אגה, הפריחה הזאת התחילה עוד כשהייתי בארץ. אם היית טורחת להסתכל עלי מתישהו בכמעט חודשיים האלה אולי היית שמה לב". אבא שלי שעוד עמד כנראה לידה ושמע את המתרחש התערב ואמר שהיא לא מבינה ציניות אבל הוא כן וביקש סליחה בשמה בפעם המליון בערך.

בשיחה אחרת (ואולי זה קרה באחת מאלה שכבר ציינתי?) אמרתי לה שכשאני מתקשרת אליה אני רוצה לשאול מה שלומה והיא עונה לי במילה אחת ואי אפשר ללמוד מזה כלום. אני שואלת כי אני באמת מתעניינת בה. היא נראתה מאוד מהוססת, אז העלתי נושאים מסדר היום "מה דעתך, הסכם יצא לפועל? יסיימו את המלחמה הזאת? את חושבת שהחגים יעברו בשקט או שיהיה בלאגן?" אז היא ענתה לי בצורה קונקרטית ואפילו ניכר בה לחץ אז חזרתי ואמרתי שככה מתנהלות שיחות, כשפשוט מתעניינים בתחושות ובדעות של הצד השני, מה שנקרא סמול טוק. נראה שהיא התאמצה לחשוב על נושא אחר ולבסוף התנצלה ואמרה "אני יודעת שאני לא טובה בסמול טוק". 
כפי שסיפרתי בפתיח, בממשקים שלי איתה לאחרונה השריטות לא נסגרות ואפילו נפתחות שוב ושוב. ולאחר שחשבתי על השיחה הזאת ובמיוחד על המשפט האחרון שלה לא פעם, על כמה שזה פוגע בי ועל כמה שהיא כל כך בורחת מאינטרקציות חברתיות כמו מאש וכמה שהן גורמות לה ללחץ, ולראייתי גם מצמצמות מאוד את עולה, החלטתי לקנות לה את הספר "כוחה של שיחה". אין לי ציפיה שקריאה בספר תשנה חיים שלמים, אבל אני מקווה שאולי זה יפתח אצלה משהו או לכל הפחות יראה אמפתיה. 
הספר הגיע היום במשלוח, כמה שעות אחרי שעדכנתי אותה שיש חבילה בדרך עבורה. כשהיא שלחה לי הודעה כדי לספר שהחבילה הגיעה, השבתי לה "אמרת באחת השיחות שלנו שאת לא טובה בסמול טוק אז אני מקווה שתמצאי את הספר מעניין ושימושי. אשמח אם תעדכני במהלך הקריאה אם הוא מעניין, קראתי עליו ביקורות חיוביות ברשת". תגובתה? דממת אלחוט (למרות שלמרבה הכנות, נדמה לי שהיא כן זרקה "תודה" רפה כשסיפרתי שישנה חבילה בדרך עבורה). 

עוד בענייני תודות. 
כבר סיפרתי בעבר שאמא שלי כמעט ולא משתמשת במילה "תודה" גם כשטורחים ועושים עבורה. למשל, כשניהלתי כמעט לבד עבורה את השיפוץ בדירה במשך חודש עמוס שכלל ניהול פועלים, רכישת חומרים ושינועם ותשלומים שוטפים. כשאני מנהלת עבורה כמעט לבד את כל מה שקשור לתיקונים, התנהלות מול שוכרים, עדכוני חוזה ותשלומים בדירה שהיא משכירה ועכשיו זו של סבתא וטיפול בכל הבירוקרטיות שקשורות לפטירה של סבתא מול ביטוחים, רנטות מחו"ל מילוי צו ירושה במקום שתכתת רגליה ותגיע (כמו שכבר קרה) למקומות לא נכונים וגם בתאריכים בהם משרדי ממשלה היו בחופש, כי היא פשוט לא ידעה שהיה עדכון לעניין באינטרנט, שהוא עולם שהיא לא מכירה. 

לדעתי כבר ציינתי בעבר שאני מסתדרת יפה מאוד גם בלי תודות של אחרים, אבל כשזה מגיע לאמא שלי, וליחסים הכמעט לא קיימים מולה, הצורך שלי גדול מאוד. אני בסה"כ צמאה למילה קטנה שתאשר לי שהיא רואה את המאמץ שלי ומעריכה אותו. 
נדמה לי שהיא פשוט משליכה את ראיית העולם שלה עלי ומניחה שאני מבינה שברור שאמא שלי מעריכה אותי,  ולרוב זה אבא שלי שמתערב ומודה לי בשמה, לעתים בצורה מוגזמת וכאילו מפצה, כשהוא מבין שאני נפגעת בכל פעם מחדש מזה שהיא לא אומרת כלום וגם כאשר אני אומרת לו בכל פעם מחדש שאלה לא התודות שלו שאני זקוקה להן. לרוב זה נגמר בזה שהוא מפציר בה, ממש מולי שתגיד לי תודה, מה שמחלץ ממנה במאמץ ניכר "נו תודה" כאילו זה ברור מאליו מה שמיד מוציא ממני ממטרה של דמעות של תסכול על המקום (כאילו ראבק, הזמן, המאמץ והמחשבה שלי לא שווים בעינייך? נכון שאני הבת שלך, אבל ככה גם האחיות שלי ואני לא רואה אותן מביעות עניין או מוטיבציה לעזור באותו אופן כמוני בנושאים שהם יותר "כאב ראש" ושאף אחד אחר לא מעוניין להתעסק בהם). 

הפעם אני מנסה להיות חכמה ולהקדים תרופה למכה.
הדירה של סבתא שלי, שכבר ציינתי שמחולקת חוקית בין אמא שלי למשפחה של אחיה מצריכה טיפול. 
דודה שלי הציעה איש מקצוע שהיא מכירה איתו, אמרה שהוא זמין אחרי יום כיפור וביקשה שנהיה איתו בקשר. ניסיתי ליצור לשלוח לו הודעה בווטסאפ, אבל עושה רושם שהוא לא משתמש בזה, אז כתבתי בקבוצה הרלוונטית שאין לי איך ליצור איתו קשר ושמישהו צריך לדבר איתו טלפונית ולשאול כמה שאלות. ההורים (כלומר אבא) התקשרו אליו והוא אמר שהוא לא עובד בחוה"מ וביקש שידברו איתו היום. ביקשתי מההורים עדכון אחרי שידברו איתו, כי כמובן, איך לא, אני זו שנמצאת בקשר עם הדיירת. 
אז אחרי שהם דיברו איתו בבוקר העברתי את הפרטים לשוכרת, הרגשתי שאכזבה בנושא של חוסר הכרת תודה נמצאת שוב באופק. אז במקום לצאת דרמטית עם הודעה בקבוצה, כתבתי לאמא בפרטי שאני לוקחת צעד לאחור ומשאירה את הטיפול בדירה, בתיקונים, בתשלום ובהתנהלות מול בעל המקצוע  והדיירת להם. כתבתי לה גם שאם יהיו עדכונים בנושאים אחרים ש"מחכים לטיפולי" כמו צו ירושה, הדירה של סבתא בכלל והדירה שהיא משכירה, אעדכן אותה ואשאיר לטיפולה. 

תגובתה?
דממה.
והנה, בעוד אנחנו מדברים, התקבל אצלי במייל עדכון ממשרד המשפטים בנוגע לצו ירושה שאותו העברתי אליה. 
תגובתה?
ניחשתם נכון. 

פיץ, שרואה אותי נפגעת בלייב ואחרי כן מגרדת שוב ושוב את הפצעים האלה שלא באמת נסגרים, מפציר בי להבין שככה היא וזהו וביקש ממני להוריד ציפיות ממנה למען עצמי. בפעם אחרת הגדיל לעשות כשאמר שיום אחד לצערי ההורים שלי לא יהיו ושאל האם אני באמת רוצה אז להסתכל אחורה ולזכור בעיקר את כל הרגעים האלה, והרגשות הקשים שעולים בי כאשר ברור שאין פתרון למצב או להחליק את זה ולשמוח במה שיש. המילים הללו חזקות מאוד, במיוחד ממישהו שאיבד את אבא שלו רק לפני כמה שנים והוא כמובן צודק בכל מילה.
אבל לעזאזל, איך קרה הרצון למעט אמפתיה מאמא שלי בתקופה רגישה הפכה להיות בקשה מוגזמת על סף הדמיונית? למה לעזאזל זה כל כך כואב? איך זה שהיא לא מצליחה לראות ולהפנים שום דבר מזה? ולמה אני ממשיכה להתעקש דווקא על הדברים שאני יודעת שלא אוכל לקבל?