את השעות שאחרי הלידה העברנו בעדכונים ושליחת תמונות למשפחה ולחברים שתמכו ובירכו מרחוק. משככי הכאבים שהלעיטו אותי בהם עשו את עבודתם נאמנה כך שפיץ ואני יכולנו בין ההודעות והתמונות להתפעל מהיצור הקטן הזה שהגיח לחיינו, ושנח לו בתוך עגלת ילודים, חבוש בכובע סרוג קטנטן שמישהי מהקהילה סורגת ותורמת למחלקת היולדות של בית החולים. פיץ נשאר איתי עד שעות הלילה, מעבר לשעות הביקור הרשמיות אך לבסוף נסע הביתה לעכל את עלילות היום שעבר עלינו בזמן שאני נשארת לראשונה לבד עם הבן שלנו.
בלילה הראשון ישנתי לא יותר מחצי שעה בגלל הכאבים, הביקורים התכופים של האחיות שבאו לתת כדורים וזריקה או לתעד האכלות, החלפות חיתול וסוג היציאות של הקטנצ'יק ובעיקר קושי בהנקה.
כמה שלא ניסיתי, זה הרגיש לא יעיל והקטנטוץ המשיך לבכות ולבקש עוד.
למזלי הבאתי כמה מזרקים של קולוסטרום שאספתי מראש, אבל הם הלכו וכלו בקצב מהיר ולכן נכנסתי לסשן איסוף נוסף שנמשך זמן רב אל תוך הלילה. הרגשתי שאני רצה כנגד השעון ומתחרה בתאבון של הקטנטוץ, מקווה לייצר ולאסוף מספיק כדי להאכיל אותו, כאשר הקשיים בהנקה רק הוסיפו לתסכול שלי.
בבוקר השני סופסוף הוציאו לי את הקטטר שחובר לפני הניתוח, והרשו לי לרדת מהמיטה אל הכסא.
כשפיץ הגיע לבקר אותי, ביקשתי שיביא איתו ג'ל רחצה ששכחתי לארוז לפני שיצאנו לבית החולים, אלא שלקח עוד יום שלם עד שהאחיות אישרו לי להתקלח וזה בגלל שקריאות לחץ השם שלי היו נמוכות. אמרתי לאחות שתמיד יש לי לחץ דם נמוך מהרגיל, אבל היא אמרה שהקריאה נמוכה באופן חריג, שמונים ומשהו על פחות מארבעים, ובמצב כזה הם פחדו שאתעלף במקלחת או אפילו סתם בקימה. אמרתי שזה נראה לי קצת מוגזם בהתחשב בזה שקמתי כבר כמה פעמים לשירותים בעצמי ושהערפול הקל שאני חווה הוא ככל הנראה נובע מחוסר שינה.
בכל זאת, הצוות הרפואי לא ויתר וחיבר אותי להמון נוזלים במהלך היום. בסופו של דבר זה עבד, לחץ הדם עלה ואני סופסוף יכולתי להתקלח, לצאת מחלוק הניתוח ולהתפנק עם פיג'מה חדשה ורכה.
אתגרי ההנקה נמשכו במהלך היום כאשר עשיתי כמיטב יכולתי ליישם את כל הטיפים שקיבלתי מהאחיות, חלקם עבדו טוב יותר וחלקם פחות כצפוי, היו לי לא מעט הזדמנויות להתנסות בשיטות השונות, שהרי נאמר לי שהתינוק צריך לאכול כל שעתיים-שלוש. פיץ, שהיה איתי במשך כל הזמן הזה, המשיך יחד איתי ללמוד איך מתפעלים את התינוק החדש מבחינת החלפת חיתולים, הרדמה, הרגעה וכו'.
גם הלילה השני עבר קשה. הקטנצ'יק ביקש האכלות שרשרת ואני התעקשתי להמשיך ולנסות להניק או לפחות לאסוף קולוסטרום במזרקים, אבל עם התקדמות הלילה, התחלתי להרגיש היטב את העייפות שהצטברה עוד מהלילה הקודם.
אחת האחיות שידעה על המחסור בשינה, הציעה לקחת את הקטנצ'יק לכמה שעות ולתת לי לנוח.
ואכן, שקעתי לשינה נחוצה בתוך דקות.
האחות החזירה לי אותו סביב השעה שלוש לפנות בוקר, וסיפרה לי שהוא אכל לפני כן 15 מ"ל. זכרתי שאני אמורה להאכיל אותו כל שעתיים או שלוש אבל הוא ישן מאוד חזק ואני הייתי עייפה אז פשוט חזרתי לישון.
התעוררתי שוב בשש בבוקר ואז הבנתי שבעצם הוא לא אכל כבר כשש שעות וש15 מ"ל זה לא הרבה והתוצאה של אלה היא שנאלצתי להתמודד עם תינוק מאוד ישנוני ולא משתף פעולה, כי הוא ככל הנראה היה רעב וחלש מדי. מיותר לציין שהרגשתי כמו אמא גרועה ומזניחה ולקח לי לא מעט זמן ותמיכה מהאחיות עד שהצלחנו להביא אותו לאכול כמו שצריך.והדובדבן שבקצפת? אחות שראתה אותנו לפנות בוקר אמרה שיש לו קצת צהבת.
פיץ הגיע לבקר אותנו והביא קפה מבחוץ, קפה אמיתי ראשון עבורי מזה חודשים, אחרי שבמשך מרבית ההריון צרכתי קפה נטול קפאין.
היום המשיך להתאפיין בטריקים של הנקה של האחיות השונות, של פיזיותרפיסטית ושל רופאים שבאו לבדוק את קטוץ ואותי.
יועצת הנקה הייתה אמורה לראות אותי באותו היום, מה שלבסוף לא קרה, אבל שיפור בנושא הזה בכל זאת הגיע כאשר אחת האחיות הציעה לי לנסות להשתמש במשאבת הנקה וזו עבדה עבורי מצוין. הכמויות סיפקו את הצורך של קטוץ וגרמה לי להתחיל לייצר בכמות גדולה יותר וכמובן, זה שהשאיבה נעשית אל תוך מיכל קטן שהופך לבקבוק הקל מאוד על ההאכלה וגם אפשרה לפיץ להשתתף בהאכלות.
הלילה השלישי עבר גם הוא בצורה מאתגרת. כאן כבר הגעתי מוכנה עם כמה בקבוקונים שאובים, אבל עם הגדלת הכמויות שהוא אכל, כך גם עלתה תדירות החלפת החיתולים, פעילות שהוא שונא במיוחד ושגורמת לו לצרוח בהיסטריה. גם כשהיה נדמה לי שהוא סופסוף שבע, עם טוסיק יבש ומתחיל להתעייף, הנחתו בעגלה הייתה גורמת לו להתעורר בבכי. בשעות הבוקר פשוט זרמתי איתו ועם העייפות ופשוט נמנמתי במיטה כשהוא בזרועותי.
בבוקר הבא היינו אמורים להשתחרר מבית החולים. לקטוץ נערכה בדיקת שמיעה, וסקר ילודים שגרמה לו לבכות לא מעט כי היו צריכים לדקור אותו מספר פעמים עד שהוציאו ממנו מספיק דם.
יועצת ההנקה סופסוף הגיעה לראות אותנו, חלקה כמה טיפים ונתנה פטמות סיליקון שאכן עזרו בחלק מההאכלות.
בגלל הקשיים שלנו עם שינה והנקה הצוות הזמין אותנו להשאר ללילה נוסף כדי שנקבל עוד תמיכה, טיפים על הרדמות ועוד ביקור של יועצת הנקה למחרת. עייפים ומודאגים מחוסר הנסיון שלנו, החלטנו להשאר.
ביום האחרון המחלקה הייתה פחות עמוסה אז נהננו מיחס אישי יותר מהאחיות. אחת מהן הייתה לבבית במיוחד וחלקה לא מעט מנסיונה בהרדמות וגם נתנה מידע להמשך בנוגע לשגרת חיסונים, בטיחות בבית וטיפול עצמי בנו, האמהות הרצוצות. נהננו מביקור נוסף של יועצת ההנקה שהמליצה על משאבות הנקה ביתיות טובות ולפני שחרור, הקטוץ שלנו קיבל מקלחת ראשונה ואנחנו קיבלנו עצות על איך לעשות את זה נכון.
האחות הזהירה אותנו מראש כשאמרה שהוא לא יאהב את זה ואכן, הוא בכה כאילו הוא לא בילה עכשיו תשעה חודשים בסביבה מימית.
פיץ ארז את חפצנו אני ישבתי לשאוב את כל החלב שהיה לי ואחרי כמה תמונות שחרור מחויכות, יצאנו הביתה לראשונה כמשפחה של שלוש.
