כותבת על מטוס בדרך לארץ השיכורים.
כשטסתי מפה לארץ בסוף יולי, קניתי כרטיס בכיוון אחד לאותו היום שבו קיבלתי את הבשורה הקשה על פטירת סבתי היקרה.לא היה לי תכנון ממשי לגבי אורך הביקור. ידעתי שאשאר לשבעה וכשמשפחתי שאלה אם אהיה גם בשלושים, הבעתי ספק.
במקביל לסידורי שבעה ובירוקרטיות שונות ומשונות, המשכתי גם בבדיקות מעקב הריון.
חשבתי שאעבור כמה מהן, מה שאספיק בשבועיים ומשהו בהם אני בישראל ואז אחזור לי לארץ השיכורים.
בפועל?
ביקורת רדפה בדיקת דם, כמה רופאים המליצו לי בחום לחכות לפחות לשקיפות עורפית וסקירה ראשונה, שהן בדיקות חשובות ואז גיליתי גם שההמלצה של מערכת הבריאות הישראלית לנשים בגילי היא לעשות מי שפיר, בדיקה שבארץ השיכורים לא ממהרים לעשות, אלר אם כן הרופא המטפל חושב שיש סיבה טובה לכך.
בין לבין, תוצאות של חלק מהבדיקות הצריכו מעקבים כעבור מספר שבועות מה שהשאיר אותי בארצנו הקטנטונת הרבה יותר זמן משציפיתי.
כשרק הגעתי לפה, ידעתי שלא משנה מה, ישנו תאריך דדליין שמאלץ אותי לחזור שקשור לתכנית הלימודים שרציתי להתחיל. בפועל, לא התחלתי את השנה דרך ה-(סוג של) מלגה שרציתי, כאשר קבלתי נפלה על עניין טכני פעוט, שסביר מאוד שלא ימנע ממני להרשם ולהתקבל בשנה הבאה, לו ארצה בכך.
מעניין מה יהיה מאתגר יותר, ללמוד תוך כדי הריון מתקדם ולידה או עם תינוק, שככל הנראה יהיה בן שבעה חודשים בערך בתחילת שנת הלימודים.
הגורם השני שהגביל את משך שהותי בארץ הוא הרצון שלי לקבל דרכון ארצ-שיכורי בעוד שנה או שנתיים, כאשר אחד הקריטריונים לכך הוא לא להיות מחוץ למדינה ליותר מתשעים יום בשנים הקלנדריות שקדמו לכך.
אמנם נשארו לי עדיין כשבועיים עודפים, אבל אני מתכוונת לחזור ארצה בעוד כחודש לעוד מקבץ של בדיקות ואני לא רוצה למתוח את המכסה המותרת לקצה.
בינתיים אמשיך כמובן במעקב רגיל בארץ השיכורים בשביל השקט הנפשי וגם כי לא ברור איפה אלד בסופו של דבר.
מצד אחד, אני מרגישה יותר בנח במערכת הבריאות בארץ וכמובן יש את המשפחה והחברים בסביבה וההורים שלי שישמחו להיות מעורבים וקבל סופסוף את התואר סבא וסבתא. מצד שני אין לפיץ ולי מקום נח משלנו בארץ או רכב וגם לא ברור לי איך הוא יתזמן את החופשה שלו מהעבודה כך שיוכל להיות איתי מספיק זמן מראש ובהיכון לרגע שבו אצטרך להגיע לבית החולים, אבל גם זמן מה אחרי כדי לתמוך.
אם יהיה לנו בן אני מניחה שנצטרך למצוא את הדרך לגרום לזה לקרות בכל זאת כדי שתהיה ברית כמו שצריך.
מצד שני, בארץ השיכורים יש לנו מקום ורכב, פיץ יוכל להקפיץ אותי בהתראה קצרה אם יהיה צורך אבל זה ככל הנראה יהיה לבית החולים המקומי שעוד לא ממש הספקתי להכיר. בתי חולים אחרים הם במרחקי נסיעה יותר משמעותיים ואני לא בטוחה אם זה שווה את זה.
כמובן שהמשפחה שלי לא בסביבה וזו שלו גם לא מאוד קרובה ואולי זה בעצם יתרון? יש כאלה שמעדיפים להיות לבד בתא המשפחתי החדש בלי סבתות ודודות שמידפקות על הדלתות. כמובן שכרגע אין לי ממש דרך לגבש העדפה.
למעט השלושים וההתמודדות עם מרבית הבירוקרטיה שקשורה לסבתא, הביקור שלי בארץ היה בדיוק מה שציפיתי שיהיה. המון זמן משפחה וחברים, הרבה הליכות, בגדים קצרים וכפכפים ואוכל טוב. כמובן שהתרגשתי לספר לחברים ולמשפחה על החדשות והם שמחו יחד איתי.
וכמו כל ביקור טוב שהסתיים, גם הפעם הרגשתי בימים האחרונים את הקוואץ' המוכר בלב שמגיע בכל פעם שהטיסה חזרה מתקרבת.
הקוואץ' מבטא לא פעם בהליכה איטית, עיניים צמאות שחורטות בזכרון את מראות נופי ילדותי ומלוה בהתרגשות מרגעים בחיק היקרים לי, תוך שאני תוהה בצער מתי תהיה הפעם הבאה שאפגוש אותם.
ההתכווצות הזאת שבלב אף פעם לא עוברת, גם בפעם המי-יודע-כמה שבה אני עושה את הטיסות האלה.
בעוד מספר שעות (שבעת פרסום הפוסט הן ודאי תהיינה כבר מאחורי) אגיע חזרה לארץ השיכורים, הישר אל ידיו החיוורות והמחבקות של פיץ אליו התגעגעתי כל כך, וההתרגשות גדולה.
בגלל המרחק, אני חושבת שהוא היה פחות מעורב רגשית בהריון עד עכשיו, אבל אני מניחה שזה ישתנה כשהוא יראה שהבטן כבר ממש מתחילה לצאת.
ריגוש נוסף מחכה לנו בימים הקרובים כאשר נפתח את המעטפה החתומה שקיבלתי מהרופא (לפני כמעט חמישה שבועות!) ובה נכתב מין העובר.
עוד לא החלטנו אם פשוט נפתח אותה או שנעשה משהו קצת אחר. אני רק יודעת שביקשתי מהרופאים לא לדעת כי רציתי לגלות יחד איתו ועכשיו זה סופסוף יכול לקרות.
אחרי ראש השנה ניסע כנראה לביקור אצל אמא שלו ואחותו ונגלה סופסוף גם להם את הסוד הקטן שלנו.
