שבוע אחרי שנחתנו קטוץ ואני בארץ, הצטרף אלינו פיץ.
לפני הגעתו, ניסיתי להשלים מה שלדעתי היה חסר, על אף ההכנות של הורי, כדי שיהיה לו נח בשהות הממושכת איתנו. סידרתי עד כמה שיכולתי את החדר שבו הוא עמד להתארח, כדי שתהיה לו פחות את חוויית ה"מחסן" שאני חוויתי, רכשתי עבורו שמיכת פיקה קלילה, כי היה חם וברור לי שהוא לא רגיל לזה כך שהפוך והכירבוליות שהעמידו לרשותו לא יתאימו והשארתי לו בחדר בקבוק מים מינרלים גדול ללילה וסמבוסק פיצה כי ברור שהוא יגיע רעב.
אגב, אני אומרת "החדר שלו" כי ישנו בחדרים נפרדים, כי החדר עם המיטה הזוגית המתקפלת שהורי רכשו, לא גדול מספיק כדי להכיל גם את הלול, אז הוא ישן במיטה חדשה שיכל להפכה לזוגית אם ירצה ואני ישנתי בממ"ד עם קטוץ.
ביום שלאחר נחיתתו של פיץ, התייצבנו במשרד הפנים במטרה לשנות את הסטטוס האישי שלי לקראת יום נישואנו השני ולעדכן את מדינת ישראל על לידתו הכה משמחת של קטוץ. בכל זאת, המדינה צריכה לדעת על הפרטים המשמעותיים כל כך לחיי.
את הסטטוס שלי ניסיתי להסדיר עוד בביקורי הקודם ועוד לפני ההריון אלא שאז אמרו לי שפיץ צריך להיות נוכח.
אז הגענו הפעם שלושתנו עם תעודת הלידה של קטוץ ותעודת הנישואים שלנו ובכל זאת לא רשמו אותנו וגם שלחו אותנו לדרכנו עם שיעורי בית:
1. אפוסטיל על תעודת הלידה (אוקי, ניחא).
2. מסמך שמעיד שפיץ היה רווק לפני שנישא לי (מה לעזאזל?)
3. מסמכים רפואיים משבוע 27 והלאה שמראים שהייתי בהריון, כהוכחה לזה שאני אמא של קטוץ (מההה?!)
בנוגע לסעיף השני, הפקידה בדקה אצלה במחשב ואמרה שהיא רואה שהעניין הוהבר לי כבר בביקורי הקודם. אמנם כן, אבל אמרו גם שפיץ יכול לחתום על תצהיר במקום והפקידה הזאת הכחישה שיש אפשרות כזאת.
ניסיתי שוב להתווכח עם ההגיון העקום שלהם ללא הועיל- אם לא היה לפיץ מסמך כזה מלכתחילה, לא היו מחתנים אותנו בקפריסין.
נו שוין, אני נשארת בינתיים רווקה וקטוץ נשאר תייר בישראל. והיי, נכון לעכשיו הוא גם לא יקרא לגיוס בעתיד.
מעבר לזה, את השבועיים ומשהו שלנו יחד בארץ בילינו לא רע.
נהננו לגלות בתי קפה חדשים שנפתחו בשכונת הורי, ובעיקר מעגלות קפה מושקעות עם דק ושמשיות שנפתחו בפארקים קרובים. להפתעתי, הקפה אפילו היה ממש טעים.
אלה היו בילויים משפחתיים מוצלחים של שמש, קפה טוב להורים, נדנדות ומגלשות לבן המתוק שלנו והרבה חיוכים ותמונות. לקראת סוף הביקור אפילו הלכנו פעם ביוזמתי לפארק קרוב שלושתנו יחד עם הורי, ובדרך לשם הרמתי טלפון לאחותי לראות אם היא רוצה להצטרף ולהפתעתי היא הייתה זמינה והגיעה תוך זמן קצר עם האחיין במנשא.
זה היה אחה"צ נחמד ומהנה של משפחה מורחבת, מהסוג שיוצר זכרונות נעימים.
"בילוי" משפחתי נוסף היה יום הבחירות.
מאחר ואחיותי ואני לא שינינו כתובות, זומנו כולנו לאותה הקלפי.
בהתחלה הצעתי שאחיותי ואני נלך יחד להצביע ואז נשב במרכז המסחרי השכונתי לקפה ואולי לקצת זמן איכות עם הילדים בפארק הצמוד אליו. בהמשך הורי שמעו על התוכנית והציעו לבוא איתנו גם.
וכך הגענו הורי, אחיותי, פיץ, קטוץ ואני לבית הספר יסודי שהיה עמוס בעם ישראל על גווניו, טווח גיליו ואפילו על כלביו כדי להצביע. פיץ החליט שעמוס לו מדי והוא גם ככה לא מצביע ועבר לחכות בכניסה ואני נכנסתי עם קטוץ מאחורי הפרגוד להצביע, ואחרי כן להצטלם איתו בעת שלשול המעטפה לקלפי.
אחרי שסיימנו את העניין החשוב הזה המשכנו למרכז המסחרי לקפה כמתוכנן ואז אבא שלי בא בהברקה- יש פה סטימצקי, רצית לקנות ספרים בעברית לקטוץ? בואי נפנק אותו מתנת סבא וסבתא.
ואכן, יצאנו משם עם שלל של ספרי ילדות קלאסיים שאני גדלתי עליהם. הם כמובן קצת מתקדמים עבורו כרגע, אבל אני מקווה שהוא יהנה מהם בהמשך.
בנוסף לזמן עם המשפחה הגרעינית, השתדלנו לבלות בכל הזדמנות גם עם המשפחה המורחבת והחברות ולשמחתי הצלחתי לפגוש את כל מי שרציתי. היו לא מעט ביקורים אצל הדודה והנדלניסט, שבתות בצהריים שעשינו בביקורים אצל ההורים של צ'ץ' ואצל סבתא שלי, ביקרנו גם אצל הדודה מצד אמא שלי שלא ראיתי כבר זמן מה ואת הדודה הג'ינג'ית פגשנו ביום שלפני הטיסה אצל סבתא שלי. בקיצור, פגשתי את כל הדודים והדודות שלי ואת חלקם יותר מפעם אחת.
גם המעגל החברתי שלי קם לחיים מחדש עם פגישה של ידידי החנון, כמה ארוחות צהריים עם הבסטי, חג'י והארלם איתן התראתי בדירתה החדשה והמפונפנת של הארלם ואפילו היה מפגש איחוד מרגש עם תפוזינה וחינה, אותה לא ראיתי מאז עברה עם משפחתה לקנדה לפני חמש שנים.
בגזרת המנהלות, הסתפרתי, עשיתי בדיקת דם בה לשמחתי כל המדדים היו תקינים לגמרי. העניין הכי משמעותי כאן היה ביקור אצל רופאת נשים ששלחה אותי לאולרסאונד ומשם עברתי לתור בבית חולים בנושא מסוים שאולי יחזיר אותי ארצה בחודשים הקרובים עבור הליך ניתוחי שאמור להיות קצר ופשוט. אולי אפנה לחוות דעת שניה כאן בארץ השיכורים, אבל במידה וההליך יקרה, אצטרך למצוא תזמון שמתאים מבחינת הלימודים, בהתחשב בזמן ההחלמה ואולי בחופשים של פיץ אם הוא ישוב ארצה איתי כשאעבור את ההליך.
הימים האחרונים בארץ, כרגיל, עברו עלי בגעגועים הביתה עוד בטרם הטיסה. כמו בכל פעם, הצטערתי עם המחשבה שיעבור עוד זמן רב מדי עד שאתראה שוב עם היקרים שלי. הפעם הצער היה עמוק יותר כי ברור לי שכל חודש שעובר הוא עולם ומלואו מבחינת קטוץ והמשפחה שלי מפספסת את זה.