לפני שאני מתחילה להתרגש ולהביט קדימה, ארצה לעצור אגע ולהעריך את השבועות האחרונים אותם ביליתי בארץ. מעבר לסידורים בירוקרטיים הכרחייל והכנות לחתונה, זכיתי לנשום קצת עברית, אוויר של בית ולהנות בחברת משפחה וחברים.
פה ושם היו גם רגעים פחות נעימים, במיוחד מול ההורים מולם אני נוטה להיות יותר רגישה וב"כוננות ספיגה" אבל גם שם, אני חושבת שהגבתי לרוב בצורה טובה ואפילו יצא לי להחליף בעדינות ובזהירות כמה מילים עם אמא ולתחושתי המלחתי ליצור איתה חוט דק של תקשורת.
רגע בולט כזה היה לפני כמה ימים כאשר סיפרתי להורי על תוצאות בדיקות דם שעשיתי. הם יודעים שכל החיים התקשתי מאוד ונכנסתי לחרדות בכל הקשור למחטים. אמא שלי חשבה שהבדיקות נעשו בגלל הפניה של רופא אבל תיקנתי אותה כשאמרתי שדווקא אני ביקשתי בדיקה תקופתית. אבא שלי חזר לספר את סיפורי ילדותו על כך שגם הוא פחד ממחטים והיה בורח דרך החלון של חדר האחות ואני אמרתי שלמרות הסטרס שאני חווה בסיטואציה, תמיד עשיתי את הבדיקה בסופו של דבר.
אמא שלי הגיבה תוך כדי צחקוק ואמרה "כל הכבוד לך. באמת הגיע הזמן בגיל 36 שתקחי אחריות ותעשי בדיקות כמו שצריך".
במצב רגיל, כנראה הייתי לוקחת את ההערה שלה כביקורת והייתי זורקת הערה תוקפנית שהייתה גורמת לה להסתגר אבל הפעם אמרתי "תודה, אני מעריכה את זה" בהמשך היא חזרה שוב על "כל הכבוד" ואני, שיצאתי לסידורים כמה דקות מאוחר יותר התרגשתי עד כדי שעמדו לי דמעות בעיניים.
נכון, אלה מילים פעוטות בנושא זניח, אבל אני מרגישה חוסר אדיר באישור וחיזוק מההורים ולמעשה שנים שאני מסתובבת בעולם בתחושה שאני מאכזבת אותם ולא "מספיקה".
בין אם זה אי ההבנה של הורי לסיבה שבגינה עזבתי את העבודה, העובדה שאני לא ממש דתיה וכמובן הזוגיות עם פיץ שאינו מבן עמנו, כמו שאבא שלי אמר לא פעם.
צמד המילים של אמא עשו לי כל כך טוב על הלב.
מעבר לזה, המפגש עם חברותי האהובות תמיד היה מהנה. הארלם עשתה איתי כמה סיבובים למצוא שמלה ולראות מקומות אפשריים למסיבת החתונה שעתידה להערך בארץ בהמשך השנה, הבסטי מהבר והחנון שהחליטו שאנחנו מתרעים רגע לפני שאני עוזבת, הדודה שמזכירה לי שאני אהובה ושאומרת שהיא מחכה לשמוח איתנו, וגם הזכירה שכולנו צריכים בימים אלה עוד סיבות לשמוח. היו גם חג'י, החברה מהקורס, החברה מהסלסה, סבתא ועוד אנשים טובים ויקרים שהפכו את התקופה הזו למהנה וטובה.
לפני שיצאתי לשדה שמחתי שאמא איחלה לי נסיעה טובה ומזל טוב ושאבא, בנפרד, איחל שנצליח. כיף שלמרות הכל ואחרי שבמשך השנים הביעו לא פעם רתיעה מהזרות של פיץ הם ראו לנכון לשלוח אותי מצויידת במילים טובות. אבא התקשר כמה דקות מאוחר יותר להציע לממן חלק מהאירוע, למרות שלא ביקשתי.
נסעתי לשדה כשהלב כבר מתחיל להרגיש געגועים הביתה, למשפחה ולחברים, למזג האוויר שנעים עדיין.
הגעגוע הזה הוא אחת הסיבות שאני חושבת לחזור ארצה בינואר. זה, וסידורים שקשורים למסיבת החתונה שאנחנו חושבים לארגן בחודש מרץ.
כעת, מסיימת את הפוסט אחרי מקלחת טובה בחדר המלון המפונפן בקפריסין, ממתינה לפיץ שצפוי לנחות עוד שעה וחצי. תיכף אצא לאכול משהו. היום היה ארוך מאוד ופתאום התחוור לי שחוץ מקפה ושני מאפים קטנים באחת עשרה בבוקר לא אכלתי כלום. משם, אסע לשדה לפגוש את פיץ עם מנת טייק אוואי בשבילו.
מחר צפויים לנו סידורים קטנים לקראת החתונה,
ברביעי בערב המשפחה שלו מגיעה ובחמישי אחה"צ נהיה מר וגברת פיץ.
