למה אני שונאת את החורף אפילו שאתם מאוד אוהבים אותו.

היה זה לפני כשנתיים, ביום חורפי בדומה מאוד לזה של היום.

אנוכי הולכת בגשם, מתבאסת מהעובדה שמים קרים המכונים "גשם" ניתזים על ראשי, שנעלי מתחילות להכיל שלוליות של אותו נוזל שקוף בעל גרגרים מוצקים בצבע חום שאין לי מושג אם הם חול שנסחף מאתר הבניה הקרוב, או שמא זה מזכרת שכלב מזדמן השאיר באתר הנ"ל.

אדון מרפי הכין את כל התפאורה היטב.

כבר הייתי מרחק דקות ספורות מביתי כשהייתי צריכה לעבור כביש, רק מאותם כבישים שזה בעצם כביש אחד ארוף עם אי תנועה באמצע, ולכל מקטע יש רמזור משלו. עמדתי נרגנת ורטובה וחיכיתי שהרמזור יראה לי אדון קטן ואדום, וכשזה קרה (הפתעה!) חציתי את הכביש. תכננתי לחצות גם את המקטע השני, אך בדיוק התחלף הרמזור מירוק לאדום. המכוניות עדיין עמדו, וכך גם אני, מחכה שהרמזור של כלי הרכב יהפוך לירוק, ושוב לאדום כדי שאני אגיע הביתה כבר.

ניצלתי את הזמן כדי להסתכל על השמיים האפורים והכעורים שהמשיכו לשפוך עלי מים ללא רחם, הסתכלתי על העצים הרטובים והמסכנים שרועדים ברוח, ואז הסתכלתי על המכוניות.

ראיתי שם, ממש בשורה הראשונה משאית גדולה וכבדה, הבטתי למטה וראיתי שלולית גדולה של מי ג'יפה. חיברתי אחד לאחד, וניסיתי לברוח אחורה, אך בגלל האי תנועה הדבר לא היה אפשרי, קדימה גם כן בלתי אפשר בגלל אותו איש קטן ואדום המסרב להופיע.

תוך שניות ספורות הרמזור של כלי הרכב התחלף לירוק, המכוניות, שבראשן המשאית נסעו וחלפו על פני שלולית הג'יפה שעברה דירה מהמדרכה הקרירה והאפורה אל גופי הרועד והמסכן שפיתח הצטננות תוך יום בודד.