כל כך הרבה מלל עובר לי בראש בזמן האחרון שיכולתי לכתוב תסריט של ממש. מי שמכיר אותי יודע שהמוח שלי עובד שעות נוספות ולכן זה לא צריך להפתיע שאני אומרת משפט שכזה אלא שלאחרונה נראה לי שהדבר היחיד שהייתי יכולה ליצור כרגע הוא משהו דרמטי, לא, קבלו תיקון, משהו מלודרמטי.
משהו שמורכב מכל הקלישאות הכי מוכרות, שבנוי על המון משפטים מוכרים משירים או סרטים או פרפרזות עליהם והעצוב ביותר הוא שאני מרגישה את הכאב שמאחוריהם. כן כן, כל המשפטים האלה שפעם הייתי מגחכת בציניות של "כן בטח" למשמעם, ואלה שעד לא מזמן הכחשתי את עצם האפשרות שאחוש משהו מאלה אי פעם על בשרי והנה אחד אחד הם מפליאים בי מכותיהם. והנה אני עומדת לפניכם, יצור פתטי שבטוח שהוא חי בסרט ואי שם בפינה נדחת במוחו עוד קיים המושג "סוף טוב".
עכשיו חזרתי מהאזכרה של סבא שלי, מוזר לי כל כך שעברה לה כבר שנה ולי כמעט יש פז"מולדת. ובכל זאת, האזכרה הזאת הגיעה לי והזכירה לי את כל מה שאיבדתי השנה. הסבא שאיבדתי עם כל הכאב והשכול של המשפחה ושל אבא במיוחד, החברות שלאט לאט מתעופפות להן מבלי שוב וכמובן שאני נזכרת בשנה הסבוכה שהייתה לנו יחד, את כל סימני השאלה, את כל הבכי וחוסר היציבות, את הצורך העז בחיבוק שפשוט לא עוזב...
והנה אני כאן, מנסה להבין את העתיד שלי, איך הוא יראה ולצד מי, מנסה להבין אם אני עקשנית עיוורת או רומנטיקנית חסרת תקנה, מנסה להפוך לאדם הכי פחות אגואיסט שאני מסוגלת להיות, אבל לפעמים הספקות פשוט לא עוזבים אותי...
לא חשוב.
אני פשוט אוהבת אותך, וזה לא ישתנה אז תעשה מה שאתה יכול בשביל להתייצב ולרוץ כמה שיותר מהר לזרועות המושטות שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה