כמו המסלול האליפטי של הכוכבים שהוא קבוע וידוע מראש, כך חולפים להם חיי לאחרונה, אלא שהשמש שסביבה הילכתי נעלמה לי, לא ברור אם זה נעשה מרצונה או שאני איבדתי אותה היכן שהוא בדרך. וכמו ילדה טובה וצפויה אני עוברת יום ועוד יום, מנסה לטשטש את הרגשות כמה שיותר ולפעמים ההצלחה שלי גדולה כל כך שגם חברי מעירים לי על האפתיות וחוסר העניין שאני מפגינה בהם. בעצם, זה דבר שקצת מוזר לומר כי הייתי מצפה שאתמקד בהם כדי להשכיח את צרותי אבל בפועל אני מתעלמת גם מהם וגם מעצמי וכתוצאה מכך נוצר במוחי חלל שבו מהדהדת בעצמה שאלה אחת והיא מה לעזאזל נשאר ממני? אני מרגישה צורך בלהיות לבד הרבה יותר מפעם, אני לא בטוחה מה אני חושבת או מרגישה כי הצלחתי לחצוץ ברמה מסויימת בין המח שבתוכו רוחשות המחשבות המכאיבות לבין הלב שפועם בעצמה ומביא בעקבותיו את המחנק בגרון והלחלוחית בעיניים, חומה דקה שנשברת לפעמים, פחות מפעם אמנם, אבל היא מטושטשת כזכוכית מלוכלכת וקשה לראות מה נמצא בצידה השני, מעצימה את התחושה המעורפלת.
והנה, חזרתי והורדתי לכתב את התחושות שלי בידיעה שאתה מעביר את עיניך היפות על הדף וזאת למרות ההתכתשות שמתחוללת בי, הצד האחד עוד רוצה אליך, לספר לך שתדע עלי הכל כדי שתוכל איכשהו לנחם בהקשבתך ובמילותיך העדינות, הנזהרות ומנגד הרצון הגאה הזה להפסיק את ההתמכרות שלי לתשומת הלב שלך, להרים את הראש ולחדול מלקוות שדברים שבנקודה זעירה במוחי אני עוד חושבת שיקרו יצאו ממוחי הקודח ויתגשמו במציאות.
מה אני אמורה לחשוב? לקוות שעוד נאחז ידיים וצעד יחד לעבר השקיעה או להתרחק ככל שאוכל ובכך עוד לחוש את הצביטה שלוחשת לי שלא עמדתי בהבטחתי, שזרקתי דבר נפלא אך שבור שניתן היה לתקן?
אני צריכה הפסקה מעצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה