מה לעשות שהמחשבות מתערבלות בראש ומשגעות אותך עד כדי חוסר שפיות? מה לעשות שכל הדרך מהבסיס הביתה ועד שנרדמתי בכיתי בהיסטריה רק בגלל כמה שיחות טלפון שהציתו את חבית הנפץ שנקראת הדמיון שלי? מה לעשות שכבר אין לי מקום או מישהו שאני יכולה לקרוא לו "בית", שאני יכולה להרגיש נינוחה בו במאת האחוזים, שאני נמצאת בטריטוריה שהיא לגמרי שלי? מה לעשות שכתוצאה מכך אני מרגישה שהשגרה מטלטלת אותי מהמקום בו אני מתגוררת אל הבסיס הלוך ושוב ללא שום מטרה וללא שום צורך ממשי? מה לעשות שאני לא מרגישה ציפיה והתרגשות לקראת שום דבר כמעט? מה לעשות שעברו עשרה שבועות שבהם אני מרגישה כך, שכל שבת שסגרתי מאז כבר כמעט ולא נראתה לי כמעמסה כי מה זה משנה בכלל איפה אני נמצאת ועם מי? מה לעשות כשכל הדברים שאני מנסה להגיד לו יוצאים לי תמיד עקומים? מה לעשות שכשכבר אנחנו מצליחים לנהל שיחה נורמלית אני מרגישה לאחריה האדם הכי מטומטם בעולם? מה לעשות שאני מרגישה כמו רכיכה? מה לעשות שאני חושבת שאני יודעת מה אני רוצה אבל אני גם די בטוחה שזה לעולם לא יקרה בדרך שרציתי? מה לעשות שאני מתעקשת על הבלתי אפשרי? מה לעשות שזה גורם לי להרגיש מיותרת? מה לעשות שאתמול החלטתי לעמוד על שלי ולהגיד לו משהו שישנה בינינו הרבה? מה לעשות שלמרות שאמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר אני כבר מתחרטת שהתחלתי את המהלך הזה בכלל? מה לעשות שאני יודעת שעוד מעט אודיע לו שזה בעצם לא כזה חשוב ועדיף שישאר בבית וילמד? מה לעשות כשאני מרגישה שאני מתגמדת ושהשגרה מתחילה להיות גדולה עלי? מה לעשות שאני מתעקשת לחכות למשהו שאני לא יודעת אם יקרה אי פעם? מה לעשות שאני מעדיפה להשאר בלא מודע המטלטל שמוציא אותי מדעתי מאשר לבצע צעד חד משמעי שאני יודעת שלאורך זמן יועיל לבריאות הנפשית שלי? מה לעשות שאני רואה הכל בשחור או לבן ואם יש מצב ללבן אני אעדיף לסבול נצח עד שהוא יגיע? מה לעשות כשנדמה לי שהוא הולך ומלבה עצמו בעוד אני הופכת לגחלים? מה לעשות כשאפילו פוסט נורמלי אני לא יכולה לכתוב? מה לעשות כשאני מרגישה כל כך לבד? מה לעשות שלידו אני מרגישה סיעודית? מה לעשות שאיפשהו אני מרגישה שהוא חייב לי משהו? מה לעשות כשאני מרגישה שאם זה קרה לי איתו זה יכול לקרות עם כל אחד ושאסור לי יותר לסמוך על אף אחד אף פעם? מה לעשות שזה כבר קרה והחברות שלי עפות אחת אחת מהחלון? מה לעשות כשאני מרגישה שכבר אין לי כמעט עם מי לדבר? מה לעשות שאני מתחילה לדבר לעצמי בכל רם? מה לעשות שהוא טס לשבוע ואני בכלל מצטערת שאני מדברת איתו כי אני לא רוצה להרוס לו? מה לעשות שאני מרגישה שלי אין לאן לברוח, שלי אין מקלט? מה לעשות שהמחשבות הטיפשיות שלי מלוות אותי לכל מקום? מה לעשות שאני מרגישה שאני פשוט לא שווה התייחסות? מה לעשות שלפעמים אני כועסת עליו אבל רב הזמן אני מרגישה שאיפשהו האשמה היא בטוח שלי? מה לעשות שאני מרגישה שהוא מתנער מאחריות אבל ברור שהוא לא חייב לי שום דבר? מה לעשות שלפעמים הוא עוד אומר שהוא חושב שיש בינונו סיכוי בעתיד ואני מחכה לעתיד הזה כמו מפגרת ובינתיים אני מרגישה כמו זומבי? מה לעשות שאני נופלת עליו כל פעם עם הדרמה והרגשות שלי שכבר הסברתי לו אותם אלף פעם, ושהוא אומר שזה לא גורע מאיך שהוא מרגיש כלפי אבל אני בטוחה שכן? מה לעשות שאף אחד לא יכול באמת לאהוב ולדאוג לרכיכה? מה לעשות שבא לי ללכת לישון ולתעורר כאדם אחר ובמקום אחר, ללא כל הזכרונות שמתרוצצים לי עכשיו בראש? מה לעשות שאני מצטערת שכתבתי את הפוסט הטיפשי הזה? מה לעשות שאני מרגישה שכל מה שכתבתי פה הוא נכון?
אני עייפה כל כך מלהיות היצור הפתטי שאני, חבל שהגעתי לנקודה הזו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה