לא יודעת, אולי הפרזתי קצת בפוסט האחרון עם הצהרת האהבה שלי. ואולי אני סתם כותבת את המילים האלה אחרי עוד שבת לחה-מלוחה כמו הרבות שהיו לי בחודשים האחרונים. כמו כל התקף כאב ודמע כשבא לי להביע במילים את הרגשות שלי, הוא נרגע מעט ע"י חזרה חומרית לשגרה היומיומית, אני מצליחה להקהות את החושים במידת מה ולומר לעצמי "הנה, זה לא נורא כל כך כמו שחשבתי, אני יכולה להמשיך לחכות. כל מה שהרגשתי קודם היה מופרז ולא נכון". אבל מה משתי האמיתות הללו נכונה? קצוותיהן של השתיים מתערבבות לי לעיתים כך שלפעמים אין לי מושג היכן אני עומדת.
אבל דבר אחד כנראה ברור מספיק מכדי שאני אקלוט אותו במלואו; זה נ-ג-מ-ר בינינו, וכנראה שגם לעולם לא ישוב. העניין הוא שה"כנראה" הזה הוא שתעתע בי, "לעולם אל תאמר לעולם" אומר המשפט, כי בסיטואציה שבה ממתינים למשהו שיקרה, המקרה היחיד שבו אפשר לומר משהו בודאות הוא כשהדבר קרה, כל עוד הוא לא התרחש אי אפשר לומר בודאות שהוא כבר לא יקרה, כי תמיד אפשר להמשיך לחכות לו. ולראיה העם שלנו ממתין כבר אלפי שנים לביאת המשיח, העובדה שהוא לא הגיע היום לא אומרת בהכרח שהוא לא יגיע מחר.
אז מה אני אמורה לעשות? להאמין שכל מה שנאמר לי בארבע השנים, שמונה החודשים והיומיים שהיינו יחד הם שקר? אני מעריכה אותו מכדי להאמין שכל הזמן הזה הוא רימה אותי. אני גם נוטה להאמין שכל מה שהוא סיפר לי שהוא חווה עכשיו הוא אמיתי. ולמרות זאת דברים לא מסתדרים לי.
איך אני יכולה להיות אחד האנשים החשובים בחייך ובכל זאת לא היססת לנתק אותי מהחרך היחיד- גם אם הוא ערוך ומצונזר בקפידה על ידך- שעוד נותר לי לחיים ולרגשות שלך? הרי גם כך, בעוד זמן לא רב כשתסתיים שנת הלימודים הנוכחית שלך לא יהיה לי מושג איך יראו חייך: אני לא יודעת איפה אתה גר, לא אדע מה או מתי אתה לומד, לא אדע איפה ואיך אתה מרגיש בעבודתך אני אפילו לא יודעת אם חדרך החדש מאכלס את הדברים שהבאתי לך מתקופתנו יחד או שהחלטת להשליכם לפח יחד עם כל הפרק שלנו שתם.
אני כל כך מקווה שיום אחד אשוב לקרוא את הפוסט הזה ואחוש רחמים עצמיים על הנקודה שבה אני נמצאת עכשיו, ולא את ההזדהות שאני עדיין מרגישה כשאני קוראת פוסטים שלי מלפני כמה חודשים, אני כל כך מקווה שיום יבוא ואוכל למחוק מחיי וממוחי את כל התקופה המחורבנת הזו.
אני עדיין מקווה שנשוב להיות יחד, אני עדיין מקווה שאתה מרגיש אלי את מה שאני מרגישה אליך, אני עדיין מקווה שאתה מסוגל לקום על הרגליים ולהבין שכל מה שאתה חווה עכשיו הוא אך ורק עניין של החלטה, מי שלא רוצה לצאת מהבוץ, לעולם לא יצא ממנו- התנאי המוקדם היחיד שיבטיח לך את תחושת האושר שוב הוא הרצון לשוב ולשמוח! האמן לי, אתה הרי הצלחת ללמד אותי את השיעור הזה שוב ושוב במהלך הזמן שהיינו יחד.
והנה, חזרתי לאמת השניה, זו שתמשיך להמתין לך ולהרגיש אובדת ומבולבלת עד (שאם בכלל) תשוב אלי. בפנים נשארו רק קרעים ממי שהייתי, רק הרצון שתשוב ותתקן את כל מה שמקולקל בי עכשיו, אבל אתה צריך לתקן את עצמך קודם, לא כך? ואני ממשיכה להיות אגואיסטית, לחשוב רק על הרגשות שלי מצד אחד, אבל להמשיך לחשוב שזו הפעם היחידה שאי פעם ביקשתי ממך משהו משמעותי ולכן אולי מותר לי- מהצד השני.
וכמובן שאני ממשיכה לכתוב פוסטים מטומטמים שלא מועילים בכלום, שאני לא בטוחה שאתה קורא אותם, שאני לא בטוחה שאני רוצה בכלל שתקרא אותם, שאת כל התוכן שלהם אני מייחלת שהיה לי את האומץ לומר לך בעצמי, שאולי גם הייתי עושה את זה אם היו לי בכלל את ההזדמנויות לפגוש אותך, במיוחד אם הייתי יכולה לעשות את זה בלי להרגיש שאתה מתחמק ממני/ מנסה לדחות אותי בעדינות כשאני בעצם יודעת (עד כמה שאדם במצבי יכול לדעת משהו בודאות) שזה נובע מהעיסוקים הרבים שיש לך בזמן האחרון וגם לי ברור שאם נפגש זה לא יתרום כלום באמת ואני סתם אנציח את הכאב שאני חשה.
נמאס לי מדברים המטומטמיםשאני כותבת כאן, נמאס לי מכך שאני לא חולקת את הרגשות האלה עם אף אחד כי אני מעדיפה שלא לבכות, נמאס לי שגם אם אבכה עד מחר זה לא יועיל בשום דבר, נמאס לי שאני מכריחה את עצמי להשאר ידידה שלך כדי להרגיש שאני לא מוותרת ובעצם אני רק ממשיכה לחרוץ בעצמי עוד צלקות, נמאס לי שכבר שבוע וחצי אתה מופיע לי לילה- לילה בחלום כך שגם שם אין לי מפלט מהשגרה העלובה שלי, נמאס לי שגם בחלומות האלה שנינו בוכים, נמאס לי לצעוק את השם שלך מתוך שינה ולהעיר את עצמי, נמאס לי להרגיש כל כך חסרת אונים...
09/04/10 13:20
עריכה:
בא לי להעלם מפה קצת, בא לי להעלם בכלל, ללכת לישון ולהתעורר בערך עוד שנה, מי יודע, אולי עד אז תתגעגע מספיק בשביל להעיר אותי בעצמך? אולי עד אז אני אהיה שווה את הרגשות שלך שוב?
אז כן, עוד סופ"ש מסריח שבמהלכו אתה לא יוצא לי מהראש, סופו של שבוע נוסף בו המח מתעלל בי ומקרין לי אותך בחלומות כדי שגם בלילה לא אצליח לנוח ולברוח כמו שצריך, כדי שאקום לעוד בוקר של בכי. אבל אתה יודע מה? אני מניחה שלכל שגרה אפשר להתרגל, אפילו לאחת רדופה ועלובה שכזו. אלוהים אדירים, אפילו אני מרחמת על עצמי.
אז שניה לפני הפוסט ה-500 של הבלוג המושתן והמיותר הזה, אני אנסה לקחת הפסקה, אנסה להעלם מכאן בלי להתפוצץ, הרי זה המקום היחיד שנשאר לי שבו אני עוד יכולה להביע את הדברים שעוברים עלי כמו שהם.
אז קיבינימט, אם מישהו יכול להעלים אותי מכאן, כרגע לא איכפת לי גם אם זה יהיה פלילי, בבקשה שיעשה זאת, גם נקודות האור הקטנות שבחיי כרגע לא שוות את ההרגשה המחורבנת הזאת שרודפת אותי.
האמת שהגעתי לפוסט הזה במקרה,למרות שאם אנחנו כבר מדברים על גורל. לא ייאמן איך את,שאני זר לך לחלוטין,מבטאת את מה שאני מרגיש כבר חודשים ולא מסוגל לבטא,ועוד בשפה ומילים כל כך נכונות ומתאימות. היה לי קשר לא מוגדר עם מישהי,ובנתיים היא יצאה עם 2 חברים שונים שלי. באמת שאני כבר לא יודע אם להמשיך לקוות או להמשיך הלאה,אבל מנחם אותי לדעת שיש עוד אנשים שמבינים מה עובר עליי והכל... טוב,חפרתי אחושרמוטה,אבל רק שתדעי שאת לא לבד ושלמרות שאני לא מכיר אותך אני שולח לך חיבוק מנחם ומזדהה,כי אני יודע כמה קשה לך,ואני גם יודע שלסיפור שלך כמו לשלי,יהיה סוף טוב...
השבמחקהתגובה נשלחה דרך הטלפון הסלולרי
אני יודעת שאין אנשים רבים שקוראים כאן, טוב לדעת שאיכשהו הן הגיעו למישהו והזיזו אצלו משהו קטנטן.
השבמחקתודה לך על החיבוק, מי יתן ונזכה לאהבה ללא כאבי לב נוספים.