סיכומי ביניים- הפוסט ה500

מי היה מאמין שאתמיד כאן כל כך הרבה זמן? בטח לא אני. ומצד שני, זו לא איזו מחוייבות מטורפת, ראיתי כבר אנשים שכתבו, לקחו הפסקה של חודשים או שנים והוא כמו חבר טוב המתין לשמוע מה בפיהם.

500 פוסטים בנושאים מגוונים, החל מטמטום חופר שכה הרבתי לחשוף כאן בתקופת התיכון והחופשים הגדולים המשמימים שחוויתי אז, המשך במחשבות, לינקים לשטויות ופוסטים קצרצרים שמכילים תקריות דביליות או ציטוטים שנתקלתי בהם ושהצליחו לשעשע אותי ועד הפוסטים הכבדים והמדכאים שאני לא חוסכת מכם בתקופה האחרונה.

הייתה תקופה שחשבתי לסגור את הבלוג אבל הבנתי שאין טעם, המילים הצבורות כאן הן חלק ממי שהייתי והנני כיום, אם לא כאן אז הן ימשיכו להכתב על דפדפות, מפיות ומכל הבא ליד.

רעיון הבלוג הנוסף מלווה אותי זמן מה והוא נובע מהעובדה שאנשים שמכירים אותי קוראים כאן, מה שמגביל אותי לעיתים. לפעמים גם בא לי להוציא דברים בלי שיקשרו אותם אלי, בלי שיתחילו לנסות לנתח מאיפה זה בא, צורות שונות ומשונות של כאב קיומי שמתחשק לי שיבואו מאדם אנונימי, חסר שם ופנים, אבל את הדברים האלה אני שומרת כאן בטיוטות לעיני בלבד בנתיים, אולי יום אחד יהיה לי את האומץ לפרסם אותם.

אז הנה, הגעתי לנקודה הזו. כמו שאמרתי, משיטוט אקראי בבלוג אפשר להבין שחל בי שינוי גדול בתקופה הזו. ניסיתי להבין מעין הוא נובע, הסבר שיהיה קצת יותר עמוק מ"התבגרתי מאז". ואני חושבת שהתשובה היא נקודת המבט.

בהתחלה הייתי מוקפת בחברות שהייתי רואה באופן יומיומי ושידעתי שיש לי עוד שנים לפגוש אותן וליצור קשרים איתנים, התיכון היה עוגן קבוע בחיינו ואפילו היו לי עוד כמה חברים מחוץ לבית הספר. החיים שלי היו קטנים ומאושרים, למרות שהייתי מוקפת באותם האנשים כל הזמן אני רק חיכיתי להמצא איתם, רק חיכיתי לכל הצחוקים שחלקנו, הסודות הטיולים והחוויות. הייתי מוכנה לרגעים האלה וחיכיתי להם בכליון עיניים. ידוע שמשפחה לא בוחרים וחברים כן וזו הסיבה שתמיד הרגשתי שהם המשפחה שלי, במקום זו האמיתית שמעולם לא הצלחתי לחלוק איתה דברים אישיים. היינו קבוצה מגובשת ואחת החברות הייתה כזאת שהייתי מספרת לה הכל, היא ידעה לקרוא אותי כמו ספר פתוח ובאמת שכל השגרה הקטנה הזו, עם המספר המצומצם של אנשים בתוכה הייתה סגורה סביבי כמו צעיף מחמם. למזלי גם ידעתי להעריך את מה שהיה לי באותו הזמן, אני זוכרת כמה התעצבתי כשהתחלנו את כיתה י"ב וידעתי שהיא תתנדף לה והכל יגמר. ואמנם היא לא התנדפה ברגע, אבל היה ברור שדברים לא ימשיכו להיות אותו הדבר, אבל זה טבעי.

היום הדברים דומים, אבל עם ניואנסים קלים שעושים את כל ההבדל. החברות מפעם די התפזרו להן בארץ, העבודה /שירותלאומי/ שירות צבאי/ לימודים/ זוגיות הפכו למרכז חייהן אבל גם אני פיתחתי לי חיים. העניין הוא שעכשיו החיים שלי הם על ציר של נסיעה הלוך חזור לבסיס, עם בילויים ויציאות לשתות מדי פעם. אמנם יש לי חברים בבסיס, אבל הפעם אני מרגישה הרבה פחות בנוח לחלוק איתם דברים אישיים. את הפרידה מהחבר שכל כך כאבה ועדיין כואבת, לא סיפרתי להם והסתובבתי במוסך בדכאון במשך חודשים, חלקם ממש דאגו לי. אני לא יודעת למה זה קורה, אם פעם רק חיפשתי למי לספר כדי לקבל חיזוקים חיוביים עכשיו אני מעדיפה לבלוע הכל ולהתבוסס בזה לבד. דוגמה טובה לכך היא שרק היום סיפרתי לאבא שלי שנפרדנו, למרות שעברה כבר חצי שנה של בכי וכאב. השגרה שלי דומה לזו שסיפרתי למעלה, גם היא קטנה ופשוטה אבל בניגוד לה היא חונקת אותי, קטנה לי מדי. שלא יובן לא נכון, אני לא סובלת ויש אפילו רגעים נעימים וכיפיים אבל יוצא לי לעצור יותר מדי רגעים ולהרגיש את המחסור הזה באוויר, את ההרגשה שהתיאבון שהיה לי לחיים נלקח.

אני יודעת שאני חייבת להמשיך הלאה אבל כל סופ"ש מהווה לי תזכורת צורמת. אני בוכה עכשיו רק לעיתים נדירות וגם זו התקדמות אדירה, מי יודע, אולי לאט לאט אני באמת אצליח להשתחרר ולחזור לחיות, אולי אפסיק מתישהו לקנא בזוגות שמתנשקים ככה סתם ברחוב. מדי פעם עולה בי המחשבה שאולי מה שהכי טוב בשבילי הוא להסיר אותך מרשימת החברים שלי, לשכוח שהיינו זוג אי פעם אבל אני חייבת להתמודד עם המציאות, לא לברוח ממנה. אולי הדברים שאני אומרת נשמעים דרמטיים, אבל מבחינתי התקדמתי מאז גם מהבחינה הזו שאני רוצה להתקדם, להפסיק להרגיש כל כך רע וזנוחה כל הזמן.

אני יודעת שאתה קורא כאן, ואין לי מה לומר, מיציתי את כל מה שהיה לי לומר בכל הפעמים שהתקשרתי אליך בבכי. אתה יודע שאתה חשוב לי, אני מקווה שנותרתי כזאת גם עבורך. אתה מאוד חסר לי, אף אחד שאני מכירה לא משתווה אליך. תמיד יהיה לך מקום אצלי בלב.

מצטערת ששוב הגעתי לנושא הזה.

שיהיה חג אירוויזיון שמח, הפעם אדאג שהפלאפון לא ילך לי לאיבוד.