כל מיני דברים קורים פה בזמן האחרון... או כך נדמה לי לפחות.
לפני כחודשיים החלה הדרדרות בתפקודה של אחראית המגורים של הקומה שלנו, שהיא גם אחת השותפות לחדרי. העובדה שהיו לה חובות גדולים בבנק אילצו אותה לצאת לעבוד ובאופן טבעי תשומת הלב שלה לא היתה נתונה במידה מספקת לתפקידה, כך שרב כאב הראש הכרוך בתפקיד נפל על שאר הבנות בחדר למרות שבדיעבד היא המשיכה להנות מההטבות שהתפקיד הקנה לה. בנקודה מסויימת בנות הגף ביקשו את רשותי להציע אותי למפקד המוסך כאחראית במקומה. כשהגעתי לבסיס ביום המחרת מפקדי הסביר לי שמפקדים ונגדים רבים המליצו עלי לתפקיד ראש צוות (שנחשב יותר מאחראית מגורים), אבל כרגע הוא איננו זקוק לראשי צוות נוספים אבל כן צריך נואשות אחראית מגורים ושאל אם אקבל עלי את התפקיד. הסכמתי, וכבר העברתי את המסדר של יום המחרת.
בשבוע שלאחר מכן יצאתי לתגלית. ביום הראשון בבוקר המפקד הישיר שלי התקשר לשאול היכן אני והזכרתי לו שאני בטיול. בבוקר השני שוב התקשר לשאול ושוב הסברתי לו. "אה, חשבתי שאתמול היית בכנס של יום אחד. טוב, תהני", אמר וניתק. ביום הרביעי הוא התקשר שוב. "אלוהים אדירים, הוא לא מבין שאני לא אהיה בבסיס כל השבוע?" חשבתי לעצמי לפני שעניתי לו. ניהלנו שיחת חולין קצרה ואז הוא מסר לי את ברכותיו כיוון שברגע שאחזור יצמידו אותי לראשי צוות אחרים במשך חודש שבסופו אעבור בחינה ואוסמך להיות ראש צוות. אחראית הקומה במקומי היא אחת מחברותי הטובות ביותר בגף.
התגלית עצמה הייתה חוויה מאירת עיניים. הפליא אותי לראות את השוני בנוף התרבותי בין נערים שלא ממש התבגרו מהמדינה הענקית והעשירה, שהם כבר בשלבי סיום קולג' מתקדמים ומאחוריהם לילות רבים מספור של שכרות ומסיבות לבין חיילים שהחיים הפרטיים שלהם בהמתנה עד שיסיימו את השירות, והרי גם אז צריך לחסוך כסף כדי לצאת לטיול שיאוורר את הראש לפני שיוכלו להתחיל בהכשרה מקצועית. חוויתי את הארץ מזווית מעט שונה, ושמחתי לראות אותם מתרגשים בכל מיני אתרים שלי נראים טריוויאליים לחלוטין כמו ירושלים והכותל המערבי.
אז עכשיו כשהתחלתי השבוע להיות ל' ראש צוות (מתלמדת), התחלתי להבין שעומד להיות לי הרבה זמן פנוי אם אעבור את המבחן כי אז יהיה לי פטור מתורנויות יומיומיות אחרות מה שאומר שאהיה חייבת להישאר בבסיס בערך פעם בשבוע כראש צוות כשבשאר הזמן אוכל לצאת הביתה, וגם אסגור שבת בערך אחת לשש, שבע או אפילו שמונה.
אז מה לעזאזל עושים עם כל הזמן הפנוי הזה? כשיש לי אפטר אחד באמצע השבוע אני מנצלת אותו לעיתים די רחוקות ליציאות עם חברות כשלרב אני פשוט נרקבת מול המחשב עד השעות המאוחרות של הלילה, ובבוקר המחרת קשה לי לקום. כמובן שארצה לעשות דברים טובים יותר בשמונת החודשים שנשארו לי עד השחרור, אבל מה?
התשובה המתבקשת היא עבודה. זו כמובן תשובה מאוד פרקטית אבל היא נראית גם טיפשית בעיני, אני גם ככה בקושי יוצאת, אם אנצל את הזמן שלי לעשיית כסף אז בסופו של דבר גם לא יהיה לי כל כך מתי ליהנות ממנו.
לחזור לנגן? לצייר? אלה דברים שאני עושה כשיש לי את הדגדוג הזה באצבעות, הוא לא תמיד ישנו.
אז מה לעזאזל נשאר לי לעשות? האם בכל החודשים האלה אמשיך לחזור הביתה רק כדי לא להרגיש פראיירית שנשארת בבסיס אבל כשאגיע אגלה שאין לי שום דבר לעשות שם? מצד שני, ברגע שאני יוצאת מהבסיס אני ברשות עצמי, כבר לא 24/7 עם אנשים אחרים שאני מרגישה אחריות מסויימת למצב הרוח שלהם ויודעת שהכלום הסוער בי יכול להרוס גם להם. אז אולי כדאי להשאר כדי לברוח מה"אני" במצבו המתבודד העכשוי? המצחיק הוא שאפילו המפקדים שלי התבדחו ואמרו שאני כנראה אוהבת את המוסך יותר מדי ולכן הגעתי למצב שחוץ מימי החופשה הרגילים שלי נצברו לזכותי עוד שלושה ימי ד' על חשבונם שאני פשוט לא משתמשת בהם. הם לא יודעים שלא התעצבתי בכלל כשאפילו את יום העצמאות סגרתי בבסיס. לו הייתי בבית כנראה הייתי ישנה כל החג או מביטה בתקרה, עכשיו אני לפחות יכולה לזכור את החג הזה כשונה מכל יום אחר.
אז כמו שכבר הובהר חלקית, מצב הרוח שלי נוטה להיות מת. כן, אני יכולה לצחוק עם אנשים ולחייך אבל זה קורה בגלל שאלו אנשים שעוד יצא לי להכיר, שרידים מהתקופה שעוד היה חשוב לי להתערבב חברתית. כשהייתי בתגלית היו לי יותר מדי רגעים שבהם סתם ישבתי לבד עם עצמי, יותר מדי אנשים חדשים שאין לי קשר רגשי אליהם ולכן שום חובה לגרום להם לצחוק ולנסות להתחבב עליהם, משהו שפעם הייתי עושה באופן אוטומטי עם כל מי שפגשתי, יותר מדי תמונות נוף במקום פרצופים מחייכים. יותר מדי רגעים של עצמי להתמודד עם השום דבר המהדהד בפנים, לנסות לקרוא אותו ולהבין ובו בזמן להכנע ולדעת שאני לא הולכת לעשות שום דבר נגדו שהרי אם פעם הרגשתי הדמות הראשית בסרט שהוקרן ויצג את חיי, היום ביותר מדי נקודות יוצא לי לחשוב על זה ולהרגיש כאילו חיי הם לא הסרט אלא רק המסך הלבן, כאילו רצף העלילה מוקרן עלי מכורך הנסיבות, כאילו מעבר להכרח לי אין נגיעה אליהם ולהם אין נגיעה ממשית בי.
רק לשם הבהרה, אני לא עצובה, אני פשוט לא מרגישה כלום. מקרים שפעם היו גורמים לי לשקוע לתוך ים עמוק של צער או להעפיל לפסגות מחודדות של אושר דוחפים אותי לתוך חומה נוקשה וחזקה שאין לשברהּ, חומה של כלום עבה ומוחשי. ממש לא עצובה ולפעמים אני חושבת שאני גם לא מעוניינת לשנות את המצב הנוכחי, לפעמים עדיף לא להרגיש שום דבר, להשאר על קו אחיד ורובוטי מאשר להתאכזב, להתעצב, לשקוע לדמעות או ליפול למחשבות בלתי פוסקות המלוות בפרנויה והיסטריה. הרי כל מה שעולה חייב גם לרדת. אני פשוט מתרגלת לעובדה שהזמן יעבור איתי או בלעדי כי ככה זה, אני אמשיך לחיות מהסיבה שנולדתי, אני אמות כי תקרה לי תאונה, אלקה במחלה או שהגוף שלי יהפך זקן מכדי להמשיך הלאה.
ובחזרה להווה. המערכת הצבאית טובה לי כרגע כי היא מערכת של עונשים. אני אחת ששונאת לאכזב. אם אקבל עונש זה יגרום לי לשנוא את עצמי ולהרגיש פחות טובה גם אם הריתוק או המעצר עצמו לא יפריעו לי במיוחד. אילו הייתי בחוץ עכשיו, אין לי מושג אם הייתי קמה בבוקר מהמיטה. אבל אני לא בחוץ עכשיו, אלא רק בדרך ללהיות הרבה מאוד שעות בחוסר מעש, של ישיבה בשתיקה והאזנה לשום דבר, למוות הזה שכבש כל חלקה טובה בי, לדבר הזה שפשוט מטשטש אותי לגמרי מנתק אותי מהמציאות עד שאפילו הפוסט הזה הוא רק נסיון לעשות סדר והגיון בדברים, למרות שמצד אחר איכשהו אני לא צריכה פה הגיון כי הרי המוות הזה מוחשי מבחינתי כמו קיר ענק שנבנה לי באמצע הראש, הוא פשוט שם, ואני לא בטוחה אם אני יכולה או רוצה להתמודד איתו.
הבוץ הזה דביק ומגיע לי עד המתניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה