באמת שזה היה לי מוזר.
סגרתי את השבת שרק נגמרה עם חברה טובה מהבסיס. בשישי בלילה גלשנו לשיחה מרובת נושאים כמו שרק שתי בחורות פטפטניות כמונו יכולות. כשהסטתי את השיחה לכיוון קצת יותר אישי שגרם לי מלכתחילה לדכדוך ולגוש בגרון, היא סיכמה את הנושא באיזו הערה שמובן לפי הצחקוקים שהתלוו אליה וברכת ה"לילה טוב" הכנה שלאחריה שהיא לא באמת הבינה עד כמה היא פגעה לי בנקודה רגישה. פגעה? זה הרגיש כאילו היא דחפה סכין משוננת ומורעלת לתוך הלב שלי וסובבה. זה כל כך כאב שכל הבכי והדמעות שטרחתי להדחיק במשך המון זמן פשוט הציפו את עיני והחניקו לי את הגרון. למזלי השיחה התנהלה בחושך והפוך שכיסה את ראשי טשטש את מעט הקולות שהעזתי להשמיע ואת הדמעות שזלגו, שאמנם לא היה רבות, אבל הן הפתיעו אותי על עצם קיומן.
יומיים עברו מאז, והמשפט הזה עוד נותר בראשי, מנסר וקודח. האם באמת הצרכים הנפשיים והגופניים שלי לא שווים התייחסות? האם אני הופכת נחותה בגלל שהם עוד זועקים ממני? האם אצטרך להתפשר עליהם? האם אני רק קוריוז בשביל הסובבים אותי? האם אני מסוגלת בכלל לדמיין מצב שונה או שאמשיך להתבצר בחומת ה-"הכל או כלום"?
זו כבר תקופה ארוכה שאין לצדי אדם שאני יודעת שאוכל לספר לו הכל, אמנם עדיין לא ברור לי אם זה נובע מחוסר מוכנות שלי להיות שוב "ספר פתוח" או שבאמת לא מצאתי מישהו שיוכל לאפסן את המידע ולדעת איך להגיב, אבל הבחורה הזו הייתה אחת שידעתי שלפחות אני יכולה לדבר איתה על המסביב, שבשיחה עמה אוכל איכשהו להוריד ממני קצת את לחץ המחשבות שלא מקבלות ביטוי. עכשיו נוכחתי לדעת שהיא כנראה מכירה אותי פחות משחשבתי מה שמכווץ באופן אינסטנקטיבי את הרשימה המצומצמת גם כך של האנשים שהרגשתי בטחון חלקי לידם.
יצא לי לדפדף בפוסטים ישנים בבלוג הזה, וחוץ מהשינוי הברור באווירה שמתי לב שפעם הייתי מספרת הרבה יותר על החברה שאני נמצאת בה. אני זוכרת איך שפעם הייתי שוברת את הראש על כינוי עם קריצה לאנשים חדשים שנכנסו לחיי, איך הייתי מתבלבלת לפעמים בין מבוך השמות שהמצאתי למכרי: חג'י, תפוזינה, קרפלך, הארלם, חינה, קישוא, חוזה, בירלי ועוד מיני עיוותים מוזרים שכאלה. היום אני לא מספרת כמעט בכלל על חברים, וגם אם יש יוצאים מהכלל (כמו הפוסט הזה לדוגמא) אז אני כבר לא טורחת להמציא להם כינויים. אז למרות שכבר ציינתי שמדובר בפוסטים ישנים יותר, אני לא חושבת שהתשובה לשאלה הזו היא שכינויים זה מטומטם והתבגרתי כי עדיין לא הייתי רוצה שמישהו במקרה יתקל בבלוג הזה ויזהה את עצמו כאן יחד עם דברים שאני חושבת עליו. ולכן נותרתי עם שתי סיבות אפשריות למצב, האחת היא כנראה שאני לא מרגישה שהחיבור שיש לי עם אותם האנשים יהיה ארוך מספיק כדי להמציא כינוי והשניה היא שאני אגואיסטית מכדי לשים לב למישהו אחר סביבי.
האם אני מחוייבת לכתוב על אנשים אחרים בבלוג הזה? אני מניחה שהתשובה הברורה היא שלא, אבל מה לעזאזל זה אומר עלי? (ואולי השאלה הזו לבדה מדגישה את היותי אגואיסטית), מתי הפכתי ליצור כה מתבודד? אני זוכרת שכשפתחתי את הבלוג הזה חשבתי להנציח בו חוויות עם החברות גם אם הן שטותיות ובלבד שגרמו לי להרגיש טוב ולצחוק ולעומת זאת היום הבלוג הזה מהווה בשבילי פלטפורמה להוצאת לחצים, תסכולים ומחשבות פסימיות כאלה ואחרות שאני לא הייתי מעוניינת לשמר ולזכור. אולי אני צריכה להמשיך ולכתוב על דפים שאותם קל בהרבה למעוך ולהשליך לפח האשפה של השכחה?
הדבר היחיד שאני יודעת כרגע הוא שהמשפט הזה שלה לא יצא לי מהראש. ואם זה מה שהיא חושבת עלי, מה כל השאר חושבים? ומה אני חושבת על עצמי? ומתי לעזאל אני ארגע ואפסיק לשאול את עצמי שאלות כאלה קשות? ויותר חשוב, מתי אקבל תשובות?
זה נכון ואין לי שום פתרון
אני עכשיו לבד
אני פוחד מהמוות
החיים מה השאירו בי, הו כמה צלקות בצד
תמשיך להתפלל, החרש למעלה
אומרים שהוא שומע כל אחד
הו, אני מחכה כאן
הו, אני מחכה כאן
איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא
איך תמיד נכבה האור כשאני בוכה
איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא
ואיך תמיד נהיה שחור כשאני בוכה
אני בוכה
זה נכון, בעיקר בזמן האחרון אני נראה שונה
אני עף לשמיים עם כדור אחד או שניים
למה אני צריך את זה
אשרי האיש שיש בו אלוהים
כי את שלי אני מזמן כבר לא מוצא
הו אני מחכה כאן
הו אני מחכה כאן
ובתוך מקדש בלי אור מתפלל
למעלה ת'שחור אני שואל
ובתוך מקדש בלי אור מתפלל
למעלה ת'שחור אני שואל
*וסליחה על השיר הנדוש בהחלט.
אני מניח שזה קשור בעיקר למקום שתופסים האנשים האחרים בחיים שלך. כטינייג’רים, החברים הם כמעט כל עולמנו, כי אנחנו קצת במשבר מול הסביבה- לרוב יש לנו בטחון עצמי נמוך, הקשר עם ההורים נחלש, ופתאום החברים תופסים חלק כל כך גדול, משמעותי וחשוב. ככל שמתבגרים מעצבים משהו חדש, ה"אני" מתחזק מול ה"אחר" ולפתע אין צורך כל כך לדבר על כל האנשים מסביב. יכול להיות שמתווספת לכך העובדה שהאנשים שאת מכירה בצבא הם לא הדמויות הכי משמעותיות מבחינתך, וזה לגיטימי לגמרי, כי את לא בחרת בנוכחותם...זה גם אומר שזה זמני, ובזמן אחר, מסגרת אחרת, התמונה תשתנה.
השבמחקבכל מקרה, זאת הפלטפורמה שלך לדבר על הדברים שמעסיקים אותך, ורק אותך. זאת הבמה שלך ולא של אחרים, אז אין לך מה להרגיש לא בנוח שאת מדברת על עצמך פה- זאת בסופו של דבר המטרה
אני כנראה מבהירה את עצמי לא נכון.
השבמחקהאנשים מהצבא כן חשובים לי, והבנות מהתיכון עדיין משמעותיות עבורי ואני מניחה שזה רק הגיוני שהקשרים ילכו ויחלשו- הרי בעבר הלימודים בתיכון היו כל מה שעשיתי ולאנשים בגילי עכשיו יש על הראש צבא, בן/בת זוג, עבודה וכו’.
אז זה לא שאני מתכחשת למציאות, אני פשוט מצרה על כך שמאז שהחבר שלי נפרד ממני אין לי אף אחד שאני באמת יכולה לדבר איתו על הכל ומהצד השני חסר לי גם מישהו שאני יודעת שאני מהווה את אותו הדבר בשבילו ויחסים כאלה חסרים לי מאוד.
המערבולות הרגשיות שלי והן הפכו לנוכחות יותר בחצי שנה האחרונה, כפי שאפשר לראות בפוסטים מהתקופה הזו ובכל זאת אני שמחה שמישהו מנסה לעזור לי להתמודד איתן, אפילו אם הוא זר גמור כמוך.
תודה.
יכול להיות שהבעיה לא נעוצה בהכרח בחברייך... יש לי חבר ממש טוב שמרבה לקחת דברים באופן רגשי קשה,הוא נוטה להעלב בקלות ולשפוך את בעיותיו גם כשהתזמון לא ממש התאים... להרבה אנשים אכפת ממך,הם דואגים לך ומעוניינים לסייע-אבל לעיתים קשה לאנשים להכיל גם את הצרות של מישהו אחר,ונמאס להם טיפה לנהל איתך שיחות נפש בלבד...אחרי הכל אולי כן כדאי לשמור את הפריקה וההשתפכות לזמנים מתאימים בלבד ולא להכניס אותם בכל שיחה ידידותית.... מקווה שעזרתי!
השבמחקהתגובה נשלחה דרך הטלפון הסלולרי
קשרים חברתיים, ובמיוחד כאלה שאמורים להיות עמוקים מספיק כדי שתוכלי ממש להרגיש בנוח לשפוך את אשר על ליבך ושבן השיח שלך יידע להקשיב ולהגיד את מה שנכון עבורך, נבנים רק לאורך זמן.
השבמחקלפי השעונים שעל הבלוג אני מבין שהיית עם חבר שלך הרבה זמן, ובצבא מן הסתם פחות, אז ברור שאין מה להשוות את העומק הרגשי שאת יכולה להגיע עם החברות מהצבא- זה לגיטימי, למרות שזה קצת עצוב. דווקא בזמן כזה הייתי מצפה שיבואו אותן חברות מהתיכון, שהקשר נחלש איתן, ויחזקו אותך, יחזרו לתמונה, אבל כמו שאמרת- הדרכים נפרדות לעיתים ושום דבר איננו כשם שהיה. זה רק אומר כמה שאת צריכה לדעת להיות חזקה בעצמך ובטוחה בעצמך, כי בסופו של דבר "אם אין אני לי- מי לי". בהצלחה! :)
החברות שלי מהתיכון יותר ממוכנות לעזור, הן שאלו אותי פעמים רבות למצבי ואני היא זו שלא הייתי מוכנה להסגיר את תחושותי. הסיבה לכך היא כנראה שאני לא מעוניינת לפתוח את הדברים הכי קשים והכי רגישים שלי, ולא שזה בגלל שהן לא בסדר אלא שאני יודעת שההסברים שלי לא יוכלו לבאר כמו שצריך את התחושות ומאידך אני גם לא מרגישה ששיחה איתן תוריד ממני.
השבמחקאני יודעת שזה טיפשי אבל האדם היחיד שאני באמת הרגשתי בטוחה במחיצתו היה אותו החבר. בדיאלוגים איתו הרגשתי שאני לא צריכה להסביר כל דבר אלא שהוא באמת מבין אותי, ולמרות שלא דיברנו חודשים עדיין כל שמץ תשומת לב מכיוונו מצליח להרגיע אותי הרבה יותר משיחות עם מכרים או חשבונות נפש- שניהם מצליחים בעיקר להסעיר אותי. זו הסיבה אולי שאני עדיין לא מוכנה להרפות ממנו, הרגשות שלי אליו עודם גועשים כמו שתמיד היו וגם כל הזמן שעבר לא מצליח להשכיח אותו מלבי.
סליחה על החפירה... ותודה.
אני יכולה להבין את אותו החבר. הרבה פעמים קורה שבמהלך שיחת חולין עולה איזשהו נושא שמזכיר לך בעיה שאתה בדיוק מתמודד איתה, ואז טבעי שהנושא יעלה אצלך למרות שלכל השאר זה נראה מוזר.
השבמחקבמקרה שלי יוצא יותר מדי פעמים שמזכירים לי אותו איכשהו ובתגובה אני נכנסת לפייסבוק בפלאפון רק כדי לראות אם יש משהו חדש, רק כדי לראות את הבבואה הוירטואלית של פניו...
וכן, אני יודעת איך זה שמצפים ממך לסחוב את הצרות של אדם אחר. יש לי חברה שסבלה במשך שנים ממחלה חיסונית שהפכה את השגרה שלה לבלתי נסבלת. בהתחלה הקשבתי בסבלנות אבל בגלל שהמצב שנים מצאתי את עצמי יותר מדי פעמים מגיבה לה בחוסר סבלנות רק כי "כבר שמעתי את זה" או שכעסתי על שהבריזה לי ממפגשים ואת "התירוצים" שלה שמעתי כבר עשרות פעמים בעבר. זו כנראה עוד סיבה שבגינה אני לא מעוניינת לשתף, אני לא רוצה שכל הדברים האלה שכל כך מפריעים לי ומקשים עלי יהפכו למעמסה של מישהו אחר, לסיפור שבעיני מכרי יהפך ל"סיפור" שנמאס להם לשמוע.
תודה רבה על נסיון העזרה, זה מחמם את לבי.
אין על מה להתנצל, מלכתחילה אני התחלתי עם החפירה :)
השבמחקתראי, כל אחד צריך את הזמן שלו, זה משתנה מאדם לאדם ואי אפשר לקבוע זמן ספציפי שחייבים להחלמה. אז אל תיבהלי, קחי את הזמן שלך, הוא היחיד שיכול לרפא פצעים. שוב, טבעי שהרגשת הכי בטוחה במחיצת החבר- הרבה פעמים קשר רומנטי הוא כזה שמניב המון הבנה, יותר מקשרים אחרים...אבל צריך להבין שזה לא שם כרגע, וללכת עם זה הלאה. אני מבין את התחושה, שדווקא כשאתה הכי צריך את הבן אדם שהכי מבין אותך, אתה צריך אותו בגלל בעיות שקשורות אליו, ואז הוא לא יכול לעזור...
אז כמו שאמרתי...תתני לעצמך את הזמן, ולאט לאט זה יהיה בסדר. את גם נשמעת לי בחורה מאוד חמודה, אני בטוח שתוך זמן קצר עוד בחורים בסביבתך יידעו לזהות את זה, ואולי גם זה יעזור ;)
כל אחד צריך את הזמן שלו, זה נכון. אבל העניין הוא שאני לא רוצה לעבור הלאה. היה לי כל כך טוב בקשר ההוא שזה פשוט מוזר לי שנכפה עלי, עם או בלי מרכאות, להתגבר על זה. המוזר יותר הוא שזה בא מהצד שלו.
השבמחקדיברתי איתו הרבה מאז על הגורמים לפרידה והמסביב. כל מה שהצלחתי להבין זה איך הוא מרגיש- היום אני כנראה מרגישה בדיוק אותו הדבר- אבל אני לא מבינה במקרה שלו מאיפה זה נבע, בעוד שאצלי ברור לי שהגורם היא הפרידה שלו ממני שהיוותה טריגר לכל מה שאני מרגישה מאז, שזה כולל גם מחשבות ורגשות שלא קשורים אליו באופן ישיר.
זה נחמד מצידך שאתה מנסה לעודד אותי בעניין של בחורים אחרים, תאמין לי שאם הייתי מסוגלת לפתח משהו חדש עם מישהו כבר הייתי עושה את זה (היו לי הצעות פה ושם) אבל אף אחד פשוט לא נראה לי שווה את הטרחה, אני פשוט לא מעוניינת לתת לאף אחד את הצ’אנס כי אני פשוט קשורה אליו, ואפילו שעברו כבר שבעה חודשים זה לא מרפה ממני, הלב שלי פשוט מענה אותי באופן יומיומי. אני לא חושבת שהמקרה שלי הוא כזה של "לחכות למישהו אחר" כי אני פשוט לא מעוניינת לחכות לאף אחד. איך אפשר להיות עם מישהו אחד כשאתה עוד מאוהב באדם אחר?
"זמן לעבור הלאה" כולל גם את הרצון לעבור הלאה, מן הסתם. הכוונה היא לא שתקפצי ישר לתוך זרועותיו של כל בחור מזדמן, אלא שבאמת תרגישי שהמועקה הזו מתחילה לרדת לאט לאט. עכשיו, זה משתנה מאדם לאדם- יש אנשים שכניסה לקשר חדש עוזרת להם לצאת מזה (סוג של "ריבאונד", למרות שאלה קשרים שבד"כ לא מחזיקים הרבה זמן, והם לרוב רק משמשים את האדם כדי לצאת מהטראומה), ויש כאלה שיותר טוב להם לחכות לבד עד שהלב יתרוקן מכל הכאבים ואז הם מתפנים רגשית לדברים אחרים. כנראה שאת מהסוג השני, וזה בסדר גמור. את לא צריכה "לכפות על עצמך" להתגבר על זה, כמו שאמרתי- הלב לא יכול, מן הסתם, לסחוב את הרגשות האלה לנצח, ובסוף הם יוחלפו ברגשות אחרים. סיפורים על אנשים שחיכו לאהבה אחת כל החיים יש רק באגדות. המציאות מקלה עלינו מבחינה זו.
השבמחקהשאלה היא באמת איך את מעבירה את הזמן הזה בינתיים. בגלל זה אני אומר שכאן כן צריכות להכנס לתמונה החברות. הכוונה היא לא לשבת ולדבר על זה כל היום, אלא באמת להשקיע את הזמן בלהנות. זה כמו פלסטר- זה לא באמת מרפא את הפצע, אבל זה מכסה אותו לפרקים, אתה לא רואה אותו ובקושי מרגיש אותו, ועד שאתה מוריד אותו, אתה שם לב שהפצע כבר לא שם :)
מדי פעם אני חושבת שאולי עוד נחזור, שרמזים קלים ממנו (או כאלה שחשבתי לרמזים) גרמו לי לחשוב כך. אני פשוט מסרבת להאמין שאחרי כל מה שעברנו הוא פשוט קם והלך. זה פשוט משגע אותי! איך יכול להיות שזה ככה נגמר לו?
השבמחקאני לא חושבת שאתה מבין באמת עד כמה הוא חסר לי, עד כמה אני רוצה אותו, עד כמה אני יודעת שכל קשר שאולי יהיה לי אי פעם יהיה רק חיקוי קלוש של מה שחלקנו בינינו. אין לי שום רצון לעבור הלאה, ואני גם לא רואה אותו באופק. גם עם החברות, כמה שאני מנסה להינות תמיד מגיע הנושא הזה שמכניס לי פתאום. אין לי מנוס מזה, חלקנו כל כך הרבה שכמעט כל דבר מזכיר לי את מה שנכפה עלי לאבד.
אולי איפשהו הוא מרגיש כמוני ויחליט לחזור? אולי הדברים יחזרו להיות כשהיו? כל זמן שהיינו יחד הרגשתי שנאחנו לא כמו שאר הזוגות שאני מכירה, שאנחנו שונים, כנראה שגם בפרידה שלנו אני מרגישה אותו הדבר.
אתה לא מבין כמה אני מחכה ליום הזה שבו הוא ירים טלפון, יציע שנפגש או יעשה משהו קטנטן שיבהיר לי שהוא רוצה לשוב, משהו ודאי לשם שינוי ולא אחד כזה שהדמיון שלי ממציא כדי להתעלל בי.