ושוב חודש יולי.
אני זוכרת איך לפני שנים לא רבות כל כך התרגשתי לקראת הגעתו של החודש הזה וכשהוא בא סופסוף הבטחתי לעצמי בכל בוקר שאמצה את המיטב מהיום שלפני. אהבתי את בשורת הקיץ שבו, החום, החופש הפירות הכל-כך טעימים וכמובן שאהבתי אותו בגלל שפע ימי ההולדת שבו. חוץ ממני ישנן עוד שתי חברות קרובות שחוגגות בו, סבתא, אחות, בן-דוד ואלה רק האנשים הקרובים. בעצם, כשאני חושבת על זה עכשיו מתוך שלושים ואחת ימי החודש אני מצליחה לזכור עשרים וארבע ימי הולדת בתאריכים שונים, וחוץ מהם אני בטוחה ששכחתי כמה. ולמרות שפע האירועים שבו, טבעי שהאירוע שהפך למרכזי ביותר בעיני הוא יום ההולדת שלי. היו שנים שחשבתי שבועות מראש על דרך מיוחדת או מקום מיוחג לחוג בו עם האנשים האהובים עלי. נקודת הציון הזו הייתה כל-כך חשובה בעיני שממש התעצבתי במקרים שהיום עצמו היה נופל על בזמן לא נֹח ונאלצתי לחגוג בתאריך אחר.
אבל לאחרונה זה השתנה.
לפני שנתיים הייתי בנקודה טובה בחיים שלי, לא הרגשתי צורך מיוחד לעשות משהו גדול. כל האנשים החשובים לי פגשו אותי בחוף הים אליו הזמנו אוכל ממסעדה איטלקית כלשהי. היה נחמד, כיפי, חם ובאמת שזה כל מה שהייתי צריכה.
יום הולדתי העשרים ואחת תפס אותי בנקודת בלבול. הייתי בחודש יומיות עקב קורס שנשלחתי אליו, וזאת כשעוד לא הספקתי להקלט כראוי בבסיס שלי, שאליו הגעתי רק מספר חודשים מועט קודם לכן ואיכשהו הצלחתי לריב בענק עם החבר הכמעט יחיד שלי שם ואני והחבר לשעבר בדיוק חזרנו לקשר אחרי תקופה כואבת בינינו. האירוע עצמו היה במסעדה- אירוע נחמד אבל פחות חם ואישי מהשנה שקדמה לה.
עוד שבוע מהיום ישוב לו בפעם העשרים ושתיים התאריך הזה שבו התחילה האודיסאה ההזויה הזו שנקראת "חיי", ואני מרגישה רוויה עד בחילה. אם בתחילת הפוסט סיפרתי איך שחיכיתי לחודש על שם אותו קיסר דגול אז השנה כל כך הצטערתי על כל יום שהתקרב אליו.
הרקע ליום ההולדת שלי בשנה שעברה דומה לזו של השנה רק שהפעם המצב גרוע יותר.
אם לפני שנה הבסיס נראה לי חדש ומעט מפחיד אז עכשיו הוא משעמם, ואני יורה למאה כיוונים שונים והזויים מדי ברובם כדי לגוון לי את השגרה. אם אז הייתי מסוגלת לראות את הצדדים החיוביים שבדברים, היום הפסימיות שלי עמקה עד מי תהום. אם שנה שעברה הייתי בכיוון של יציאה מהבוץ, הרי שעכשיו במבט לאחור אמנם עליתי חזרה לאספלט אבל בדיעבד אני יודעת שהייתי על קצה הצוק ומשם ההדרדרות הייתה מהירה כלפי מטה, גם ההתרסקות שלאחריה לא הייתה נעימה בכלל.
הדבר היחיד שאני עוד איכשהו מצפה לו הוא סוג של סגירת מעגל שאני מקווה שיתרחש בקרוב, אירוע שאני לא בטוחה אם אני ששה או פוחדת ממנו ולמעשה אם הוא יתרחש בכלל.
כן, מצבי הרוח שלי מתחלפים במהירות מפחידה. למעשה, אני מתחילה להתחרט שכתבתי את הפוסט הזה.
אני יכולה לפתוח חנות יד שניה
למכור בה את כל התובנות שאני לא רוצה
תפתחו את העיתון, תראו שפרסמתי מודעה
כל היכולות האנליטיות שלי עומדות למכירה
כמו כן, יהיה מדף שלם של אנטיליגנציה רגשית
שלא עוזרת לי
אולי ניסיתי חזק מדי שיבינו אותי
אולי רציתי יותר מדי
זה די מגוחך לדבר שעה אחרי שעה
על האמת, והאמת, והאמת
ועדיין ללבוש מסיכה
זה לא שאני צבועה
פשוט טובה יותר בלמכור, מאשר לקנות לעצמי
את מה שבאמת צריכה
את כל היכולות האנליטיות שלי, אני אמכור
אני לא צריכה
אולי ניסיתי חזק מדי שיבינו אותי
אולי רציתי יותר מדי
ואולי בשנה הבאה אוכל לכתוב שיר שמח?
עריכה:
למעשה נזכרתי שיום ההולדת של השנה שעברה היה גרוע בהרבה משציינתי. אמנם אירוע המסעדה היה נחמד אבל הוא התקיים שלושה שבועות לאחר התאריך שלי שהיה למעשה אחד הימים הבודדים והעצובים בחיים שלי וללא ספק יום ההולדת הגרוע מכולם עד כה. אבל היי, אני בטוחה שהשנה יהיה נורא עוד יותר! תמיד נחמד שיש לאן לשאוף.
שוב אני מהפוסט הקודם...מפציצה בדימויים, הא? אולי תלכי להיות מורה לספרות כשתהיי גדולה? :)
השבמחקבני אדם אוהבים תאריכים חגיגיים (ימי הולדת, ראש השנה וכד’) כי הם מאפשרים להם תחושה מדומה של סגירת מעגל והתחלה של משהו חדש...אולי תנצלי את המקפצה? תתחילי את גיל 22 על רגל ימין, והיא תיראה בהתאם. אחלה הזדמנות לזרוק את הזבל של השנה האחרונה החוצה ולשים שקית חדשה בפח...אפרופו דימויים.
מצטער שעל כל פוסט חדש אני מגיב לך,אבל הזדהות זה אחד הרגשות החזקים של בני האדם.... קודם כל המון מזל טוב,גם אם הפוסט לא כל כך אופטימי אני מאחל לך את כל האושר בעולם... חוצמזה,בדיוק כמו התגובה מעליי,אני ממליץ להגיע ליום הזה בגישה שונה-ידוע שדבר כזה משפיע לרוב על האירועים וההרגשה וזה יכול רק לעזור.... אז יאללה,גיל 22,צאי לחגוג ולהשתולל עם חיוך אמיתי וכן על הפנים-ושיהיה יומולדת שמח!
השבמחקהתגובה נשלחה דרך הטלפון הסלולרי
מורה לספרות? זה כל כך לא בשבילי. אני מעדיפה להיות דרמטית והזויה בלי שישלמו ליעל זה משכורת רעב.
השבמחקבני אדם באמת אוהבים תאריכים חגיגיים, ואני במיוחד. לדעתי יש לי פה שלוש סיכומי שנה בכל שנה (ראש השנה, סילבסטר ויומולדת), בכל התאריכים האלה אני יושבת ועושה חשבון נפש מעמיק יותר מזה שאני עורכת עם עצמי כמעט בכל לילה. אני מניחה שבגלל חשבון הנפש הזה תאריכי הציון הללו מתבטאים קודם כל בהסתכלות על העבר ורק אח"כ בתכנונים לעתיד. כרגע אין לי כיוון עתידי ברור או לפחות לא אחד שאני מרוצה ממנו במיוחד ולכן העבר בועט בעצמה, אבל השנה במקרה מדובר בעבר שאני פשוט לא שלמה איתו ולא אוהבת, אבל ברור לי שהוא חלק ממני. אני לא הייתי "זורקת את הזבל של השנה", אני מעדיפה לנבור בתוכו ולמחזר כל מה שאפשר. לצערי אני לא מסוגלת בעניין הזה לנקוט בגישה בזבזנית- קפטיליסטית.
אל תצטער שאתה מגיב, ממש מחמם את ליבי שמישהו מזדהה איתי וטורח לעקוב אחרי החיים שלי, במיוחד כשהם משמימים כל כך.
השבמחקתודה לך על האיחולים וההצעה לגישה אופטימית, אולי יום יבוא והיא תשוב אלי.
תודה!
בסדר, את בתקופת ביניים שבה העתיד מעורפל, הגיוני מאוד שתתעסקי בלנבור בעבר. תנסי לחשוב שהעתיד מחכה לך מעבר לפינה- עוד חצי שנה! תחשבי שזה די מגניב, את פותחת שנה שבמהלכה כ"כ הרבה ישתנה, הדרך שבה את פותחת את גיל 22 שונה לחלוטין מהדרך שבה תסיימי אותה...אני חושב שיש בזה מספיק ריגוש וציפייה כדי להסיט קצת את תשומת הלב שלך לכיוונים אחרים.
השבמחקאחלה זמן להתחיל תכנונים לשחרור, טיולים, לימודים, עבודה, חופש...תנסי את זה
כשאני מדברת על העתיד שלי, עניין השחרור לא מהווה את יריית הפתיחה כמו שהגיוני לצפות, אני לא סובלת עכשיו מספיק בשביל לספור את הימים בקוצר רוח עד סיום השירות. עד כמה שאני רואה את העניין העתיד הצפוי לי יכלול עבודה שאשתעבד לה במקום השירות וחוץ מזה, הכל ישאר זהה- קריירה לא יכולה לשנות את הדרך בה אתה מרגיש וכרגע הצד הרגשי הוא זה המקשה עלי יותר מכל.
השבמחקכל כך הייתי רוצה לנקוט בפעולה שתגרום לי להרגיש שאני עושה משהו חוץ מלנסות להעביר את הזמן שלי עד שדברים יסתדרו איכשהו מעצמם.
לפעמים אני תוהה מה הצד השני חושב, האם אני היחידה שמבינינו שנותרה מבולבלת ונגועה אחרי כל הזמן הזה שעבר...
סליחה שחפרתי ותודה על ההתייחסות.
חחח, בא לך להפסיק להתנצל על החפירה?! אני זה שבא ומגיב פה כל הזמן...
השבמחקאני מבין אותך שקשה לך כרגע להסתכל על דברים אחרים, כי הצד הרגשי הוא מה שמעסיק אותך כרגע, ומבחינתך כל השאר נראים פחות חשובים...אבל שוב, לדעתי אולי זה חלק מביצה שאת נתונה בה...אולי כמה שינויים בחיים ישנו לך את הפרספקטיבה. טיול ארוך יציאה ממאגר האנשים הקרוב שאת מצויה בו- קורס פסיכומטרי, מקומות עבודה של חיילים משוחררים, את תתפלאי כמה אנשים חדשים אפשר לפגוש, שידליקו לך את הראש מחדש. אני לא בהכרח מדבר על מציאת בחור שיעניין אותך (אם כי גם זה אפשרי), אלא גם באופן כללי על שינוי קצת באורחות החיים, משהו קצת יותר משוחרר ושמח מהצבא (עם כל הכבוד לצבא, ואני בטוח שאת נהנית שם באופן יחסי).
אז גם אם את חושבת שאת רק מעבירה את הזמן עד שדברים יסתדרו מעצמם, זה בסדר, כי לדברים אכן יש נטייה להסתדר מעצמם. הם לא יכולים להישאר במצב הזה לנצח. תתחילי להתרגש כי השינוי בפתח :)
ועדיין, העיקרון של להעסיק את עצמי עד שהדברים יעברו נשאר זהה. אולי אי אפשר להתאבל על דברים באופן יומיומי לנצח אבל עדיין הוא קיים, הפגיעה עדיין התרחשה. בכלל, אני לא מאמינה שלב שבור יכול להרפא, במיוחד לא כשמדובר באהבה ראשונה שהייתה כל כך חזקה ואינטנסיבית עד כדי כך שבראשי יכולתי לדמיין אותנו יחד גם בעוד כמה עשורים מהיום.
השבמחקאיך אפשר "להדלק" על בחור חדש כשאני בחורה שמחפשת רק קשרים ארוכי טווח? איך אני יכולה להתחיל משהו חדש שכל מה שאני רואה בבנאדם שלפני זה את החסרונות שלו- את כל הדברים שבהם הוא שונה מאותו אהוב ישן שהשליך את כל הרגשות שלי אליו למגרסה? בכל פעם שנראה לי איכשהו שזה כבר לא כואב, הכל חוזר ברגע שמישהו מעניק לי תשומת לב בכיוון הזה וזה רק מזכיר לי את כל מה שנלקח ממני- את העובדה שבקשר הקודם אני אפילו לא יודעת מה עשיתי לא בסדר ולפעמים נדמה לי שאולי זה משהו שבא ממנו.
מה שמצחיק הוא שאנחנו כבר לא מדברים אז כנראה לעולם לא אבין.
יש אנשים ש"מחפשים" אהבה, וכנראה שאת לא כזאת...או לפחות לא תהיי כזאת בזמן הקרוב. אבל זה יכול להפתיע. אני לא אומר שזה חייב לקרות מחר, או מחרתיים, ואני גם לא אומר שאת צריכה לשבת ולחכות שזה יקרה, ולצפות רק לזה. כי בסופו של דבר לא זה מה שאמור לנחם אותך, אלא את אמורה למצוא את הכוחות הפנימיים שלך, את היכולת לנחם ולחזק את עצמך.
השבמחקבכל מקרה, אני חושב ששבעה חודשים הם די והותר זמן כדי שכבר תהיי אחרי שלב "חיפוש שורש הבעיה". הוא עשה את מה שעשה, ההפסד שלו, אין לך מה להתחיל להתעסק עכשיו במי, כמה ולמה...תעזבי, זה נחלת העבר. פנים קדימה אל עבר העתיד יעזרו לך להמשיך. נבירה בעבר קצת תפריע.
איך אפשר שלא לחפש את שורש הבעיה? אני לא יודעת למה הדברים התגלגלו באופן הזה, מי יודע, אולי בעוד עשור או שניים כשאתגבר עליו אמצא את עצמי במערכת יחסים ארוכה ושוב אנטש כך פתאום? לו ידעתי למה זה קרה לפחות יכולתי לדעת ממה להמנע כדי שזה לא יקרה בשנית.
השבמחקלעולם לא חשבתי שנפרד והתבדתי. זה כל כך מעציב אותי.. אני אפילו לא יודעת אם הוא הולך לאחל לי מזל טוב ביום הולדתי שיחול עוד ארבעה ימים, אני לא יודעת אפילו אם הוא היה זוכר אם הפייסבוק לא היה קיים. מעניין אם אני שווה מבחינתו שיחת טלפון קצרה לשם כך.
מעניין אם הוא עוד אוהב אותי, מעניין אם כשיגמר הצבא ואהיה במקום חופשי יותר בחיי יהיה מצב שנחזור, מעניין אם מישהו מאיתנו עוד ירצה בזה עד אז, מעניין אותי לדעת מה לעזאזל עובר לו בראש כרגע, מעניין אותי לדעת איך זה שאחרי כל הכאב הזה המחשבות האלה עוד רצות לי בראש...
הכל לגיטימי, אבל את לא יכולה לקחת את כל האחריות לפרידה עלייך, כאילו זה בהכרח משהו שקשור בך. אני מאמין שאם זה היה משהו שקשור בך (ואולי הוא ניתן לתיקון) הוא היה אומר, לפחות כדי שניתן יהיה לנסות לתקן. אם הוא לא אומר, כנראה שזה משהו שקשור בו, ואת לא יכולה להכניס את עצמך לסרטים ופרנויות בגלל זה. את צריכה להיזהר לא לפתח חרדות נטישה כאלו. בכל מערכת יחסים קיים הסיכוי לפרידה, לנטישה, לבגידה- גם כשהדברים האלה נראים לא קשורים ופתאומיים. אבל אי אפשר לתת לזה להשפיע לאורך כל מערכת היחסים. זה סיכון מחושב שלוקחים, אבל מתעלמים ממנו רוב הזמן, כי אי אפשר להתעסק רק בזה, אחרת הכל הולך לפח. יותר גרוע- אחרת זה הופך לנבואה שמגשימה את עצמה.
השבמחקיכול להיות שהסיבה לפרידה נעוצה בו, אני מקבלת את העובדה שאנשים משתנים אבל מהפעמים האחרונות שיצא לי לדבר איתו נראה שהוא עוד מרגיש אלי משהו (לפחות אני מקווה שהבנתי נכון אני מקווה גם שזה רלוונטי כי עברו כמה חודשים מאז), ואני מבינה שיש תקופות שצריך קצת יותר לבד. העניין הוא שאני מוכנה לקבל את כל זה! בתקופה שהיינו יחד גם אני השתנתי המון והוא עדיין קיבל את זה וגרם לי להרגיש הכי טוב בעולם.לכן, אם הוא עוד מרגיש אלי משהו והוא סתם בתקופה של לבד אני מוכנה לחכות.
השבמחקכבר כשהיינו יחד ראיתי שהפריע לו שהוא בן הזוג הראשון שלי ואולי איכשהו גם הפריע לו שאני הראשונה הרצינית שלו, לפחות עד כמה שידוע לי.
מה שניסיתי להגיד בכל זה הוא שאני מקווה שאולי עוד נחזור, אני לא יודעת כמה זמן זה יקח אבל אני רואה את עצמי חופשיה בנתיים להיות עם אנשים אחרים ברמת העיקרון, זה שהלב לא מאפשר לי את העניין זה כבר סיפור אחר לגמרי...