קפיצת ראש לים חשוך

והנה אני מדווחת מהשטח.

כ-19 שעות לתוך יום ההולדת והוא קרוב ללהיות היסטוריה. רציתי לקחת יום חופש כדי שאוכל לחוות את כולו מתחת לפוך עם מחשבות ריאליסטיות/מדכאות על חיי מאיפה ולאן אך תודות למשרד חינוך שהבטיח לי שיעור מתמטיקה היום ומחר ולא קיים סידרתי לי את השבוע עם אפטר אחד ביום ראשון במקום שני אפטרים, צ'יפור נחמד לכבוד זה שנולדתי. אז במקום לשמור את המחשבות לעצמי גרמתי לכולם לדאוג לי ולנסות לעודד אותי. לא יודעת, לי זה נראה הגיוני מאוד שביום ההולדת עושים חשבון נפש, וכשהשנה הייתה מסריחה כמו שלי, אין יותר מדי מצב רוח לחגוג לאחר מכן. נו, לא נורא, היו לי עשרה ימי הולדת חגיגיים ומוצלחים ושניים גרועים במיוחד ועוד היד נטויה, אבל לא נורא, רק עוד שמונה עשרה שנה אצליח לאזן את הגרועים והכיפיים.

החבר לשעבר התקשר לאחל לי מזל טוב ואני לא יודעת מה אני חושבת על זה. אם הוא לא היה מתקשר, הייתי נפגעת. אם הוא היה שולח הודעה או איזו שטות בפייסבוק הייתי נעלבת וחושבת שאני לא שווה התייחסות בעיניו. אבל העובדה שהוא הרים טלפון... לא יודעת.

האם באמת איכפת לו? האם זה משנה? האם יום שאמור להיות חג פרטי שלי הוא עילה טובה מספיק בשביל להתעניין פתאום בחדש שבחיי?

הזכרתי לו שעדיין יש אצלי משהו שאני מעוניינת לתת לו. מדובר במשהו שבמשך זמן רב אני מתחבטת עם עצמי בדבר שיתופו, בעיני זה יהיה סוג של סגירת מעגל, אולי איזה משהו סופי בינו וביני- מחשבה שזמן רב טלטלה אותי מדי. מצד שני כשהוא חזר מחו"ל ואמר שיש לו משהו לתת לי נפגשתי איתו בתוך שבוע, וגם ההמתנה הזו נבעה מהעובדה שניסיתי לאחות את שברי נפשי באיזו צורה ושאוכל לעמוד בפניו בלא בכי, אבל הגעתי. הוא מושך את המעמד הזה ומהבחינה השטחית ביותר זה פשוט לא פייר, אני ממתינה לתת לו את זה כבר כמעט ארבעה חודשים.

ומהבחינה העמוקה יותר אולי הוא מרגיש כמוני ורוצה לדחות את הפגישה האחרונה עד כמה שניתן? ומצד שני, מי יודע לומר מהי פגישה כזו? ומה הטעם בדחייתה? הפעם האחרונה שהתראנו פנים אל פנים הייתה עוד כשהיינו חברים והיה לו שיער ארוך, מאז עברו הרבה מים בנהר.

אני כל כך מבולבלת ודי בטוח שאני ממציאה פה שטויות. שוב ושוב ושוב אני חושבת על דברים שלא קיימים כאמת. שוב ושוב אני יודעת שהמֹח מתיש אותי, פעם הופך אותך לפסימיסטית/ריאליסטית ופעם הוא מקרין לי שבריר של אור בדוגמת מחשבות נאיביות ומטומטמות כמו אלה שנכתבו למעלה, כאילו שלא עברו כבר יותר משבעה חודשים שבהם אני מדמיינת שאוטוטו הוא יודיע לי שהתגעגע ורוצה שנחזור, כאילו שאני לא מסוגלת ללמוד מהנסיון.

אני שונאת את היום הולדת המגעיל הזה, אני שונאת את העובדה שבשנה שעברה ידעתי לפחות שיש "דד- ליין, לכאב שלי ועתה אין לו סוף. אני שונאת את התחושה שאני חייבת להעביר את הזמן עד שמשהו טוב יקרה, והוא פשוט לא קורה וגם אם הוא אי פעם יגיע, הוא לעולם לא יצליח לגרום לי לשכוח את העבר.

העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא נוצה קלה ברוח
שרגע מעופפת באויר -
על כנף הרוח,
נשאת עד שתנוח,
קלים חייה וקצרים כמו שיר.

אושר הוא דבר חולף
וכבר איננו,
כמו האשליה של קרנבל.
עובד איש בפרך,
לרגע של פרח.
פושט יד, עני והלך
הם עכשיו נסיך ומלך.
הנה, הנה הם שם על אם הדרך,
שלושה ימים הכתר לראשם.

העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא כמו אגל טל בדשא,
שקוף ומתנוצץ באור חמה.
זוהר בדשא,
בכל צבעי הקשת,
יורד כמו דמעה בנשמה

הנה, הפסקתי לחפור על יום ההולדת, אולי אצליח יום אחד להפסיק לחשוב ולכתוב עליך. אני מאחלת לך שלא תצטרך לקרוא מילים שכאלה לעוד הרבה זמן.