כמה שעות לפני עוד יום הולדת

עוד כמה שעות יום הולדת.

פתאום מוצאת את עצמי בגיל שתמיד חשבתי שהוא מבוגר, "הצד הלא נכון של העשרים" כמו ששמעתי פעם, תוהה מתי קמטוטי ההבעה הקטנים יחרשו ויעמיקו ויכתבו באותיות של קידוש לבנה את המילה "זקנה" על מצחי.

ומה לגבי זוגיות? אמי כבר ילדה אותי כשהייתה בגילי. האם אמצא את עצמי שוב כחלק מצמד? איך זה יקרה? והאם בכלל? לפעמים אני קולטת כמה הזמן חמקמק ופוחדת שלא אשים לב ואמצא את עצמי בעוד חמש-שש שנים עדיין לבד ולחוצה פי כמה כמו כל אותן הבנות שאני רואה בקבוצות האלה בפייסבוק.

אני לא רוצה להיות נואשת, לא רוצה להגיע למצב שאני צריכה אישור חברתי בצורה של בעל או חבר כדי להרגיש טוב עם עצמי ולא סוג ב'. אני שונאת את העובדה שכך החברה שלנו בנויה ומאידך הנושא מספיק מרכזי עבורי כך שבכל מקרה הייתי רואה בעצמי סוג של כשלון לו זה היה המצב גם בלי תקיעת מרפק עתידית בצלעות מצד הדודות. 

ומה עם לימודים? כן, התחלתי לקחת קורסים אבל הציון הראשון עומד להיות נמוך מהמצופה ואם לא אתן גז גם השני לא יהיה מזהיר.

ובכלל, כל המסלול האקמי שאני מתעתדת לעבור בו סופו רק בעוד כחמש שנים וגם זה מותנה בכמה תנאים.

וכל מיני תהליכים נפשיים, כן גם הם שם. קשה לי להסביר אותם, אני תוהה אם כולם חווים אותם ומהם התנאים שצריכים להתקיים כדי שארגיש סופסוף את השקט הנפשי שחסר לי כל כך.

 

אבל בינתיים אני עובדת וחוסכת כך שזו סוג של נקודת אור.

ויש לי כשנה פה בארץ השיכורים שגם זה סוג של חוויה.

ואני גם לא פסימית כמו פעם... טוב, לפחות רוב הזמן.

 

ובעיקר, אין לי איך לעצור את הזמן. כל שנותר לי הוא להפיק את המירב ולנסות לשמוח בחלקי.

 

יום הולדת שמח לי.