זה כשיש לי שביל סלול בו אני רוצה ללכת אבל השיחים בצד הדרך גדלים מהר מדי ומשתלטים על המרחב ושדה הראיה.
וכשאני סופסוף מצליחה לגזום ולאפשר לעצמי מעבר דחוק של כמה צעדים- עץ נוסף, אבן גדולה או אפילו קוצים עקשניים מאטים את קצב התקדמותי, לפעמים, עד כמעט כדי עצירה.
הכי גרוע זה, שהקרקע הפוריה שמתוכה גדלים הצמחים ופורצים הסלעים היא המחשבה המבולגנת שלי.
אנחנו המכשול הגדול ביותר של עצמנו. אני בכל זאת תמהה אם הקרקע הפוריה הזו לא מצמחת גם את הדברים הכי טובים שלך, לבד מחרולים ושיחים. צמחים שפורצים סלעים זה דימוי שיכול להיות מאוד עוצמתי במקום הנכון.
השבמחקאיזה טקסט נהדר! כלכך הזדהיתי. הצלחת לתאר בדיוק הרגשה דומה שיש לי, ככל הנראה בנושאים אחרים, ואני כבר כמה ימים לא מצליחה למנח.
השבמחקעכשיו השאלה הבאה היא: מה עושים?
הקרקע הזאת מצמחת גם דברים נפלאים, הבעיה היא הקושי למקד את היכולות האלה למקום רצוי במקום פיזור שמבזבז זמן ואנרגיות
השבמחקזו שאלה מצויינת, יקירה. לפעמים אני תופסת את עצמי בידיים ומצליחה להתמקד לפרק זמן קצר במטרות הרצויות.
השבמחקבאופן כללי אני מוצאת שקל לי יותר להתרכז בלילות, אז לרוב יש יותר שקט ופחות הסחות דעת.
התחלתי לנתק את האינטרנט מהמחשב בזמן שאני יושבת ללמוד. זה סבל תהומי, אבל זה לפעמים עוזר.
השבמחקמוכר, כל כך מוכר
השבמחק