שעה ומשהו נסיעה כדי לתת עבודה במשמרת של שתיים- עשרה שעות, המתנה להסעה היוצאת בזמנים קבועים ומאוחרים ואז, כפי שההגיון מחייב, נסיעה של שעה ומשהו נוספות כדי להגיע חזרה הביתה.
"הביתה", כמדומני שפירושה של המילה הפשוטה הזאת הופך חמקמק מאוד עבורי לאחרונה. בארץ השיכורים אין הסעות לעבודה ואנשים מגיעים בכוחות עצמם. שם גרתי קרוב יותר וגם לא הייתי תלויה באחרים - עשרים דקות של נהיגה ואני בחזרה בדירה. ואולי דווקא הדירה ההיא הלמה יותר את המילה "הביתה" כתיאור למקום מוגן ופרטי אליו בני התמותה מתאווים להגיע בסופו של יום.
דווקא בחו"ל, כשגרתי לבד או עם פיץ עמו בחרתי ונהנתי לחלוק את החלל, היתה לי תחושת הדחיפות הזו של לצאת מהר מהעבודה כדי להגיע למבנה פשוט של קירות שבכוחם הקסום נתנו לי בו זמנית מקום משלי להיות בו וגם היוו חלל משותף לאינטרקציה הזוגית שלנו.
הביתה היה המקום בו יכולתי להיות הגרסה הנוחה ביותר של עצמי.
זה היה המרחב בו נהנתי ללבוש פיג'מה ונעלי בית פרוותיים ולהתחבק עם אהובי בנינוחות מול הטלוויזיה, או המטבח בו הרגשתי בנח להאזין לתחנת הרדיו האהובה עלי תוך כדי אילתורים קולינריים יצירתיים.
הביתה הוא המסדרון הקצר בין חדר האמבטיה לחדר השינה בו הייתי פוסעת נינוחה כשלגופי רק מגבת גדולה כרוכה על שיערי המתייבש וזה גם המיטה בה נהנתי להתחיל ולסיים את היום בחיבוק וכרבול. וכעת, התחושה הזו נעדרת מחיי כבר יותר מחודש.
הימים בהם אני עובדת הפכו ארוכים ומתישים יותר בגלל המרחק ובסופם אני מגיעה למקום שלא נח לי ואני לא נהנת להיות בו.
יש כאן יותר מדי אנשים, מעט מדי התחשבות וכל אחד מסוגר בחללו הקטן שיצר לעצמו. בהתנהגותם של בני משפחתי-שותפי לדירה ניכר מאוד שהם לא טורחים לגרום למרחב הדירה להיות הבית שלהם.
הם מכונסים לתוך הבועה הקטנה שיצרו לעצמם בתוך הבית שהוא, במובן מסויים, סוג של שלוחה של הרחוב - מלא באנשים שמתקיימים בקרבה פיזית גדולה אך שלא ביקשו את חברתם. בין אם בועתם נתחמת ע"י קריאת עיתון, טלפונים אין סופיים למכרים או צפיה במשך שעות ארוכות מדי מול מרצד - העיקר שמשהו יסית את תשומת הלב מכל האנשים והמנהגים הלא רצויים של הזרים שמתקיימים בחדר ליד.
אז אני מסוגרת בחדרי - הקטן - מבולגן - מחסן, שוכבת על מיטת יחיד צרה, יודעת שהרדמות אולי תטעין באנרגיה את גופי אבל תוהה מתי גם הנפש העייפה שלי תזכה למנוחה והתרעננות.
*נכתב כפריקה, סליחה מראש אם הקטע לא הכי קולח.
אולי אחד הכי קולחים שלך. צר לי שנוסף על כאבי הפרידה מפיץ ומהזוגיות את צריכה לחיות גם בתנאים קשים של מחסן שלא את בחרת בו. מקווה שלא לעוד הרבה זמן.
השבמחקאוח גהה כמה שאני מזדהה איתך בתסכול ואף בכאב.
השבמחקזה נורא קשה, שאין לך את הפינה שלך, השקט והרוגע,
שהכל מסודר לפי הסדר של בעלי הבית ולא הסדר שלך.
מאחל לך בית משלך במהרה יקירתי.
שלא יובן מדברי שאני חייב כרגע בתת תנאים או משהו. ההורים שלי נעים בעלי נטיות קלות של אגרנות ולכן סתם זרקו המון חפצים במה שהיה חדר נעורי.
השבמחקמעבר לזה, באמת עצוב לי שבדירה שלהם אין תחושה של בית, לא לי וכפי ולא לשאר בני משפחתי, כפי שמשתקף לי מהתנהלותם.
אני מנסה להשתמש בסיטואציה הזו כזרז שידחוף אותי החוצה
תודה רבה לך, מקווה לעדכן בפוסטים פחות קודרים בקרוב.
השבמחק