פתאום קם אדם בבוקר... ומסיים בבית חולים.

יום שלישי 05:45 בבוקר והשעון המעורר מצלצל.
אחרי מספר לחיצות על כפתור ה-snooze הוצאתי את עצמי מהמיטה לבוקר של סייקל חדש. התלבשתי, התארגנתי, סיימתי  כוס קפה ויצאתי לעשרים דקות הליכה זריזה לכיוון ההסעה.

כמו הרבה בקרים אחרים ניצלתי את שעת הנסיעה לקריאה של בלוגים וכתבות מעניינות ולאחר זמן מה חשתי באי נוחות קלה בבטן. התחושה לא הייתה זרה לי, לעתים טלטלות הדרך בשילוב עם מיקוד העיניים בכתוב ומזון בקיבה גורם לי לבחילה קלה. בשלב זה עברתי למוזיקה בלבד.

כשירדתי מההסעה והתחלתי לפסוע לכיוון הבניין כאב הבטן הפך למורגש הרבה יותר ולהפתעתי הוא היה זר במהותו. זו לא הייתה בחילה. נכנסתי כרגיל כדי לקחת עדכונים מהמשמרת היוצאת בעמידה שפופה לאחר שהבנתי שעמידה זקופה רק מחמירה את המיחושים. ניסיתי להמשיך כרגיל אבל הבנתי שזה חסר טעם אז ביקשתי מקולגה שיתפוס פיקוד בינתיים בזמן שיצאתי לקחת כדורים במרפאה. קיבלתי שני נורופן ויצאתי לחדר שקט בו יכולתי להמשיך להתקפל ולהמתין להקלה אלא שזו לא הגיעה לאחר הכדור הראשון וגם השני לא עזר. בזמן ההמתנה להשפעת הכדורים התייעצתי עם חברות כשכבר חשבתי שאולי פתאום, בגיל שלושים אני מתחילה לחוות כאבי מחזור, אלא שלפי תיאורה של הבסטי מהפאב (וגם החובש במרפאה, אותו לקחתי בערבון מוגבל) לא סביר שבזה מדובר מאחר ולי כאב איזור הבטן העליונה וסביב הטבור ולא בבטן התחתונה.

טלפון מהקולגה.
הוא ממש מתנצל שהוא מבקש אבל הוא רוצה לצאת לאכול צהריים לכן ביקש שאשב מול מחשב "אני כבר עשיתי הכל, את רק צריכה לעקוב". סבבה, גם ככה אני משתעממת. עליתי לקומת המחשבים והכנסתי שם משתמש אבל לפני שהמחשב עלה הרגשתי משהו אחר עולה... ורצתי הכי מהר שיכולתי לשירותים כדי להקיא.

בחזרה למרפאה "אני מרגישה ממש לא טוב".
הוא בדק אותי וכבר כתב הפניה למיון בזמן שאני נאלצתי לרוץ שוב לשירותים אבל שום דבר לא יצא מהקיבה הריקה שלי והתכווצויות השרירים רק גרמו לי לכאב. המנהל שלי הגיע וקולגה מקסימה נוספת שנתבקשה על ידו ללוות אותי למיון.
המנהל שלי היה די אופטימי וחשב גם הוא שסתם מדובר בכאבי מחזור. לא התכוונתי להכנס לנושא ולהעמיד אותו על טעותו.

התפתלתי מכאבים כל הדרך לאיכילוב.
שעה שלמה של אי נוחות ונסיונות מהוססים לשתות מים גם מפאת החשש מהתייבשות ובעיקר מהפחד של בדיקת הדם הבלתי נמנעת שממתינה לי שם. בהתחלה הכל רץ די מהר - בדיקת שתן, בדיקת רופא שגער באחת האחיות בטלפון שזה לא בסדר שמכניסים אליו פציינטים לפני שהתבצעה בדיקת דם, המתנה ללקיחת דם שלפניה נאלצתי לרוץ לשירותים ולהקיא את כל המים ששתיתי כמו מזרקה, לקיחת דם שהייתה נוראית אבל לפחות הצלחתי לשכנע את האחות לא להשאיר לי ברז בזרוע לבינתיים, בדיקת רנטגן שהייתה מכאיבה מאוד כי הכריחה אותי לעמוד זקוף ובחזרה לרופא.
נכנסתי שוב למשרדו, עם הקולגה וחברתי הנהדרת חג'י שהצטרפה בינתיים והדוקטור, בפנים חמורות סבר אמר שתוצאות הרנטגן נראות לא טוב ומעידות אולי על וולוולוס- פיתול במעי שמוביל לחסימה ויתכן שאני אצטרך להשאר לניתוח (הקולגה, מסתבר דיווחה למנהל אחר המתרחש וכאן הוא כבר היה בהלם). ביקשתי לשכב על המיטה במשרדו כדי להקל על הכאב וההלם מהאפשרות הניתוחית בזמן שהוא הקליד במחשבו הפניה לסי.טי ואז, בפעם הרביעית לאותו היום, הקאתי, מיצי קיבה זרחניים לתוך הפח שלו בעוד הבנות מפנות לי את השיער מהפנים.

כאן הדברים החלו להשתנות.
הקצב הפך איטי יותר - לחדר שאליו הוכנסנו הובא בקבוק פלסטיק בנפח ליטר וכוס ונתבקשתי לשתות כוס אחת לרבע שעה עד סיום המיכל וכל זאת כהכנס לסי.טי. לקח לי כמעט שעתיים לסיים הכל ולהפתעתי הרבה לא הקאתי את הנוזל חסר הטעם, שהיה כל כך נחוץ לגופי המיובש.
התחושה הכללית השתפרה - אחרי ההקאה האחרונה הרגשתי הרבה יותר טוב ולמעשה יכולתי לשוב וללכת בקומה זקופה ללא כאבים.

הקולגה נאלצה לעזוב בשלב זה אבל חג'י ואני המשכנו להעביר את הזמן בשיחה בזמן שאני מכלה את החומר הניגודי וממתינה שיקראו לי לבדיקה כשמפעם לפעם נכנסים רופאים ושואלים שאלות ומעלים תיאוריות.
כמה רופאים צעירים שנכנסו ציינו שקשה להם להאמין שוולוולוס הוא הגורם לתסמינים שלי כי אני "לא מתאימה לפרופיל" (רק מאוחר יותר לאחר שהתעקשתי הוסבר לי שה-"פרופיל" הוא אנשים מבוגרים מאוד) וכרגע הסי.טי מתבצע בעיקר כי ההנחה הזו הגיעה מרופא בכיר. כששאלתי אם יש להם רעיונות אחרים למה שגרם לכל זה אחד מהם אמר, ואני מעדנת את הניסוח שלו, שהמעי שלי נראה עמוס מאוד (אתם יכולים לתאר לעצמכם במה) ברמה שאני פשוט אאבד הרבה במשקל אם הוא יתרוקן. חג'י סיפרה לי מאוחר יותר שהיא שמעה את הרופא השני גוער בזה שאמר את הדברים על בחירת המילים שלו.

באחת מהפעמים הלכתי לשירותים וכשחזרתי המתינו לי שני רופאים "אוקי, אנחנו צריכים לערוך לך בדיקה רקטלית" "מה, אתה רציני איתי?!" עניתי לו וחג'י התפוצצה מצחוק. הייתי בטוחה שזה מתיחה שלה ושהיא ביקשה מהם לומר את זה.
אבל לא, הם היו רציניים לגמרי 😩

הזמן חלף לו לאטו כאשר גם אחותי הגיעה וחג'י שיצאה להפסקת קפה הוחלפה במנגה שבאה לדרוש בשלומי.
לפני שסופסוף הוכנסתי לבדיקה, הגיעה אחות מרושעת שהייתה צריכה לדחוף לי וונפלון לוריד. זה היה נורא וצרחתי שם לא מעט כשלאחר מכן הרגשתי שהייתי על סף איבוד הכרה. כן, אני ממש שונאת מחטים.

הבדיקה לא ערכה זמן רב אבל התחושה של החומר שהוזרם לי לתוך הורידים הייתה זוועתית.
וגם ההמתנה שבאה לאחר מכן הייתה מעצבנת. מהבדיקה יצאתי ב21:15 ולקח יותר משלוש שעות לפענח ועוד חצי שעה עד להוציא לי את המחט הנוראית שחפרה לי מהוריד ולשחרר אותי הביתה.

חג'י הנהדרת חיכתה איתי עד שאישרו לי לעזוב, לאחר כאחת עשרה שעות של שהיה המחלקות המיון השונות.
הודתי לה מאוד על שהמתינה ושהעבירה לי את הזמן כל כך בנעימים ומסתבר שזה היה משהו שבאופן מעוות כלשהו עזר לשתינו - כמה דקות לפני שהתקשרתי אליה היא התבשרה שכלבה האהוב מת. אני הייתי איתה שם כאשר היא לקחה אותו לאימוץ בחופשת סוכות כשהיינו בחטיבת הביניים, כשהוא עוד היה גור חמוד אלא שבשנים האחרונות תופעות של זיקנה השתלטו עליו אט-אט עד שנפח את נשמתו. מסתבר שחלק מהתגובות הדביליות שלי לצוות הרפואי הצחיקו אותה מאוד וזה משהו שהיא הייתה צריכה.

סוף דבר: 

• מסתבר שאני לא שותה מספיק ולא צורכת מספיק סיבים תזונתיים. 
• ניתן לי חומר משלשל עם הסברים איך לצרוך אותו והמלצה לאכול סלט ירוק עם שמן זית לארוחות ערב.
• מבדיקה בגוגל של המדדים השונים בבדיקות הדם אני מבינה שאולי עלי להתחיל לצרוך תוסף של B12.
• נמצא רמת סוכר גבוהה בדם למרות יום שלם של צום. כבת למשפחה עם כמה כמה חולי סכרת נלחצתי עד שמצאתי הסברים אחרים אפשריים. בכל מקרה, קבעתי תור אצל רופא המשפחה כדי לעדכן אותו בנעשה ולבקש הסברים נוספים.
• הסי.טי גם הוא גילה כל מיני ממצאים שלא חיפשתי בכבד, ברחם ובכליות.
• אין לי מושג אם מה שמצאו קשור להקאות או הסבר ללמה ההקאה האחרונה הצליחה לשפר את תחושתי ולסיים את הכאב.
• יצא המון דם לאחר הסרת הוונפלון וראיתי שיש לי שלוש חורים בזרוע. זה לא סתם היה נורא, מסתבר שהאחות המרושעת דקרה אותי בשני מקומות שונים.

כולנו מכירים את הסיפורים על אנשים שקמים בבוקר כרגיל ו"פתאום" נוחתת עליהם צרה בריאותית או שהם מעורבים חס וחלילה בתאונה או בנזק בלתי צפוי אחר והנה, גם אני עלולה ללכת לעבודה ולסיים את היום בבית חולים.

כשהמתנתי לרופא עם החשש שאני עומדת להיות מנותחת לא חשבתי על דאגות היומיום הרגילות, על התלונות ושאר הדברים שאני נוהגת לקטר לגביהם, ומי כמותכם יודע שהתלוננתי בחודשים האחרונים לא מעט על מצבים נפשיים - אכזבה, תחושת של בזבוז זמן, כעסים, ריבים וכו' אבל כנראה שהזנחתי את הגוף שלי יותר מדי וזו הייתה קריאת השכמה שעלי להענות לה.

ארוחת הערב בהמלצת הרופא.
 בשביל הירוק - חסה, תרד, בצל ירוק וכוסברה.
בשביל הטעם - חמוציות, פטריות ופקאן.
מתובל בשמן זית ומיץ לימון.