יום שבת, 9 בנובמבר 2019

פיץ בארץ הקודש - נקודות עניין

בחמישי קיבלתי את ההודעה הקבועה מדודתי "את באה לשישי?" עניתי בחיוב, אלא שפיץ מטייל איתי ושאלתי אם זה בסדר שיגיע גם. "בשמחה" התגובה התקבלה במהרה.
הגענו אליהם בערב עם העוגה שנקנתה מרולדין וערכתי היכרות קצרה בין פיץ לבין ההרכב המשפחתי הקבוע- הדודה ובעלה, שתי בנותיהן, הבן הגדול של דודתי מנישואים קודמים, הבן דוד צ'ץ' עמו גדלתי יחד וארבעת הכלבים.
עד מהרה התיישבנו לשולחן והדוד, שלמרבה המוזרות הוא בן גילו של פיץ, כאילו לקח עליו חסות והסביר לו באנגלית שבורה ותמציתית שעכשיו הוא עומד לערוך קידוש, לשיר זמירות, לברך על הלחם וכו'. עזרתי לפיץ לנטול ידיים ורמזתי לו מתי אוכלים את החלה הבצועה ומתי שותים יין.
לפני הגשת המזון רצו כמה בדיחות ברית מילה מתבקשות כשכולם פתאום יצאו מהמטבח עם קולף, סכין גדולה, ומחדד גזר ואני שיתפתי פעולה ואמרתי לפיץ שכדאי לו לברוח. הרי עוד בדרך לשם הזהרתי אותו שאני צופה בדיחות או אמירות בנושא אך הוא היה סקפטי "את רוצה להגיד לי שהם עומדים לדבר על איברי הפרטיים בארוחת הערב?". הנה, ידעתי.
בהמשך הדוד החל להפגין בטחון מופרז ביכולתיו והתחיל לומר דבר תורה לא קצר באנגלית רצוצה, תוך כדי שפיץ מפגין נימוס, ומהנהן מדי פעם, כאשר בצדו השני של השולחן אשתו חייכה במבוכה מאחורי כוס היין שלה וגם צ'ץ' ואנוכי גלגלנו עיניים ומלמלנו מדי פעם "איך הוא נפל עליו..." "וואי, מסכן" תוך תקווה שהדוד יבין את הרמז ויחוס על פיץ המבולבל.
הארוחה עצמה הייתה נחמדה מאוד כרגיל, האוכל היה טעים והחברה הייתה נהדרת ועברנו לספות הנוחות בסלון ולשיחות כלליות על הא ודא ומשחקי קופסה. מטבע הדברים,  רב הנוכחים הרגישו בנח יותר בעברית ולכן האנגלית נשמעה פחות ופחות ואני ניסיתי לתרגם מה שהיה אפשר כדי שיוכל להשתתף, על פוליטיקה מקומית למשל לא התעכבתי. בין משחק שש-בש אחד לשני הדוד קרא לפיץ לחדר אחר ויחד הם נעלמו ליותר מחצי שעה.
בהמשך הבנתי שמאיזו סיבה משונה, הדוד החליט כנראה לקחת את פיץ לגג ושם סיפר בקצרה על שכונת המגורים והמשפחה ובאירוך על אמונותיו הדתיות וגם על מה שנשמע כמיני נבואות של אחרית הימים ("הוא אמר שרוסיה היא זרוע אחת וארה"ב היא השניה, אירופה היא הלב וישראל זה הראש. הוא גם אמר שבסוף כולם יהיו יהודים וידברו עברית , או משהו כזה").
בזמן שהוא לא נכח קיבלתי לא מעט שאלות מצ'ץ' ומהדודה. צ'ץ' שאל למשל, האם הוא תמיד כזה שקט. הדודה הספיקה לענות לפני ואמרה שאנחנו בעיקר מדברים בשפה שזרה לו ושלו הייתה במקומו הייתה מגיבה באופן זהה.
שאר השאלות היו על טיב הקשר שלנו, האם הקשר שלנו רציני ואם אנחנו מתכוונים להתחתן ואיך.
כמובן שכל השאלות נשאלו ברוח קלילה כולל בדיחות על חתונה שלנו בכנסייה, על איך שאבא שלי יגיב וצ'ץ', שסובל מפחד טיסות שחירב לו כבר שני טיולים בעבר, הפגין הומור עצמי וביקש שאם זה יקרה בחו"ל אז שהטקס יערך במקום אליו הוא יכול להגיע בספינה.
בסיום הערב הדודה אמרה שהוא מוזמן תמיד ושהם ישמחו לראות אותו שוב.
ההתרשמות של פיץ, כפי שסיפר לי, הוא שהביקור היה נחמד למרות הקדיחה של הדוד בנושאי יהדות.


כשישבנו ביפו לקפה, קפץ לי בפיד של הפייסבוק מודעה שמפרסמת בית ספר לעברית שממוקם בלב תל אביב. כבר נתקלתי במודעה הזאת בעבר וכעת, מטבע הדברים, היא עניינה אותי במיוחד.
נכנסתי לאתר שלהם וניסיתי להבין האם יש להם קורסים מקוונים, אבל לא הצלחתי למצוא תשובה. סיפרתי לפיץ ושאלתי אם קורס שכזה יעניין אותו. הוא אישר שכן אז הרמתי אליהם טלפון.
כבר ציינתי בפניו לא פעם את החשש שהיה לי שהוא לא יוכל לתקשר עם משפחתי, שכן לא כולם דוברי אנגלית ובטח שלא ברמה גבוהה. המפגש עם אחיותי בביקורו הקודם המחיש את הקושי וארוחת שישי עם הדודים רק הדגישה את העניין. אמרתי לו שמה שצפוי להיות עם ההורים וסבתא שלי יהיה כנראה קשה יותר ממה שהיה עד כה. עכשיו, כשהוא חש את הגדר הגבוהה שבינו לבין משפחתי, הוא היה בעל מוטיבציה גבוהה יותר ללמוד, או כך לפחות זה נראה לי.
בטלפון אמרו שהם אכן מציעים קורסים און-ליין ושאלו אם נוכל להגיע בשעה הקרובה להערכה לרמת העברית של פיץ כדי להציע לו קורס ברמה המתאימה, עניתי שאין טעם לבחינה שכזו כי הוא לא יודע את השפה כלל אבל שנוכל להגיע בקרוב כדי לשמוע פרטים כי אנחנו ממילא בסביבה.
פיץ נכנס לשיחה קצרה עם מדריכה מקומית שהסבירה לו על שיטת הלימוד ועל הדרך לימדה אותו לומר ולשאול "אני רוצֶה קפה\בירה\תה". מצחיק היה לשמוע אותו שובר שיניים על ה-צ' ולשמוע איך מדי פעם הוא טועה ומעיד על עצמו בנקבה "אני רוצָה קפה".
 כשסיים את השיחה עם המורה, נכנסנו לדבר עם מי שנראה כמנהל המקום שנתן לנו עוד פרטים. מסתבר שהקורס הבסיסי שהוא מציעים נמשך עשרה שבועות, פעמיים בשבוע, שעה וחצי לכל שיעור ושהכל מוקלט. גם המחיר יחסית סביר. פיץ הראה עניין ונראה ששיטת הלימוד שלהם, כפי שהוסברה לו מצאה חן בעיניו.
אותי בעיקר מרגשת המחשבה שהוא עשוי להתחיל ללמוד עברית בקרוב ומתכוונת לתמוך בו עד כמה שניתן.

עניין חשוב שברור היה שנדון בו בהרחבה במשך הביקור הוא העתיד הזוגי והמשותף שלנו. שאלתי הבסיסית הייתה האם יש לנו בכלל כזה? מצבנו הנוכחי והמרוחק מתחיל להמאס עלי מאוד, והייתי רוצה לדעת מה עמדתו בנושא, תוך שהדגשתי שהייתי רוצה שיהיה לנו לוח זמנים ידוע עבור צעדים בירוקרטיים שעשויים להיות הכרחיים.
פיץ הפתיע אותי כשהזכיר לי את האולטימטום שהצבתי לו, שמסיבה כלשהי חשבתי שישכח ושאל שאלות פרקטיות וממוקדות יותר: האם אנחנו רוצים חתונה? אם כן אז איפה? האם נערוך מסיבת חתונה? האם תהיה אחת כזו בישראל ואחת נוספת במולדתו? (אביו לא יכול לטוס בגלל עניין רפואי והורי לא עזבו את הארץ מעולם) האם אנחנו רוצים ילדים?
בהמשך, הוא גם הצליח לגרום לי לעצור כמעט בכל חנות תכשיטים ברחוב שלי, ומסתבר שיש לא מעט כאלה, כדי להבין מה הטעם שלי בטבעות.
סה"כ שאלתי אם הוא חושב שיש לנו עתידו הוא הצליח לענות לי בדרך עקיפה אך מאוד ברורה.


פיץ פגש את אחיותי בביקורו הקודם, את הדודים בביקור הזה וחברות בשניהם. ככל שהזמן חלף והוא פגש עוד ממכרי, עננה כבדה ושמה "ההורים" הלכה והתאבכה לה מעל ראשנו.
בתחילת הטיול היינו אמנם בדרום ואי אפשר היה אבל בהמשך לא יצרתי קשר עם הורי הדתיים בסוף השבוע, ובמוצ"ש פשוט שכחתי. ביום ראשון בערב צלצלתי לאבי להבין האם אמא והוא פנויים שנפגש למחרת ביום המלא האחרון של פיץ בארץ. "גם סבתא רצתה לפגוש אותו, אולי ניפגש כולנו אצלה?"
מסתבר שהתזמון לא התאים ובסך הכל נראה הוא לקח את העניין די באיזי ואמר שלא נורא ובפעם הבאה.
משם השיחה התפתחה לבירור טיב היחסים בינינו. האם אנחנו רציניים? לא רציתי לענות לשלילה כי זה שקר, אבל ידעתי שאבי שנוטה להלחץ ולהתייחס לכל דבר כפרוייקט מסובך עלול לחשוב שצריך כבר לסגור אולם מחר אם אענה בחיוב.
מצד אחד הוא לקח בקלילות את זה שלא יצא להם לפגוש אותו ומאידך אמר שאם אנחנו רציניים אז זה לא בסדר שעוד לא הכירו אותו ואת הוריו (אז למה נראה לך שאני מציעה שנתראה? או שלא הבין את הרמז או שניסה להוציא ממני אמירה ברורה).
בהמשך הוא שאל האם פיץ מתכוון להתגייר. עניתי שהוא לא אדם דתי וזה נראה לי חסר טעם להעביר מישהו מסלול כל כך מפרך אם אין לו רצון או אמונה להמיר את דתו. אבי הציע בתחילה שהוא צריך להתגייר כדי לבוא לקראתי ("אז למה שאני לא אתנצר כדי לבוא לקראתו?") ובהמשך שזה עניין של כבוד, כי אנחנו משפחת כהנים ("מתי היית בפעם האחרונה זבחת בבית המקדש?").
אבי הביע חשש כי פיץ הגוי עלול להכניס הביתה מאכלים שאינם כשרים ואני סיפרתי שאמנם פעם הוא לא באמת הכיר חוקי כשרות, אבל בכל פעם שסיפרתי לו על כאלה שחשובים לי הוא שיתף פעולה- כשגרנו ביחד הוא מעולם לא הכניס הביתה מאכלי ים או בשר לבן (או בשר בכלל- בתקופה כשגרנו ביחד כבר הפכתי לצמחונית), לפני פסח הוא עזר לי לסיים את כל החמץ ואני דאגתי לערוך קניות באותו שבוע כדי שבטעות לא יקנה משהו לא מתאים, היה רגיש כשצמתי ביום כיפור ואפילו שיתף פעולה והראה סקרנות כשערכתי ארוחת ראש השנה כולל כל סימני החג רק לשנינו. נראה שהוא הקשיב לכל הזכויות שלימדתי על פיץ ושהוא לאט-לאט התמתן והתרכך, אם כי ברור היה שמצב אידאלי עבורו פירושו גיור.
אבא המשיך ואמר שיש בחירות שרק אני יכולה לעשות עבור עצמי ושכדאי שאחשוב היטב ואפעל במהרה כי אני לא הופכת להיות יותר צעירה. "בכל מקרה", הוא אמר והצליח להביא אותי לסף דמעות, "מה שלא תחליטי אני מאחוריך במאה אחוז. את יודעת שאני לא אוהב לפגוע באף אחד ואני לא אפגע בו כי אם אני פוגע בו, אני פוגע גם בך ובטוב וברע את הבת שלי". אם זו דרכו לומר שהוא מקבל אותו על אף זרותו? לא ידעתי אם להתרגש מהקבלה המעט מפתיעה שמגיעה מכיוונו או להתעצב שאני בכל זאת מאכזבת אותו.
בהמשך השיחה הוא הזכיר לי שוב שאני בת שלושים ואחת ואם אני רוצה ילדים כדאי שאקבל החלטות בקרוב וניחם ספק אותי, ספק את עצמו והזכיר שבכל מקרה הילדים שלי יחשבו כיהודים לכל דבר ועניין. אני חושבת שהשיחה הבאה שלי איתו תהיה מעניינת מאוד.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה