השותפה בישרה לי כעת, בשיחת מסדרון חפוזה, שהבחור שהביאה לפה לאחרונה קיבל את הסטטוס המשודרג "חבר".
אוקי, את הולכת לאנשהו עם העדכון הזה? "פשוט שתדעי שאת כנראה תראי אותו מסתובב כאן".
ביקשתי רק שתתחשב בלו"ז שלי. יש לי שתי משמרות לילה בשבוע, זמן אידיאלי לאירוח, ועוד ארבעה ימי חופש. רק לא לפני משמרות בוקר, ביקשתי. "ברור" היא ענתה, למרות שזה לא בהכרח ברור מאליו - לפני כשבוע, בערב שלפני משמרת בוקר ראשונה היא שלחה הודעה בה נתנה לי התראה של חצי שעה. הוא יבוא רק לארוחת ערב וילך, יש לה מבחן ללמוד אליו.
לבסוף הוא נשאר וליותר מארוחת ערב. לזכותם אני יכולה לומר שניכר שהם ניסו לשמור על השקט, זו רק השמיעה המאוד חדה שלי שקלטה את הנשימות המהירות והמושתקות שלה באישון ליל.
לפני כמה ימים, שבתי לדירה מותשת ממשמרת לילה ראשונה. כשהבטתי במסך הפלאפון ראיתי הודעה מפוספסת ממנה - שניהם בדירה, היא יודעת שיש לימשמרת לילה נוספת ולכן הם ישמרו על השקט ויהיו רק אצלה בחדר ובמרפסת.
לגבי החדר שלה זה לא מאוד משנה לי, אבל המרפסת חולקת קיר עם חדרי וגם חלון אותו אני נוהגת להשאיר פתוח לאורור, אלא שהוא מעשן וכעת גם היא שבה לסורה, אמנם היא מתחשבת מספיק כדי לידע אותי לפני שהם יוצאים, אבל זה מעצבן שבחום הקיץ אני צריכה לסגור את החלון (ישנו עוד חלון, אבל נחמד יותר כששניהם פתוחים).
אז למה אני בכלל טורחת לספר את כל זה ולמה בנימה שלילית? על הסיגריות סיפרתי. היא ניסתה לומר שזה גם מלחץ של בחינות אבל זה רק ברור שבן זוג מעשן מהווה תמריץ בלי קשר ללימודים.
שנית, למרות נטייתי להסתגר בחדרי, לא נוח לי שיסתובב פה מישהו שאני לא מכירה. כשאני כבר כן יוצאת לשאר חלקי הדירה אני עושה זאת בשורטס ובגופיה דקיקה בהם לא ארגיש בנח להסתובב ליד גבר זר ובחום הזה לא באמת מתחשק לי לשים על עצמי עוד בד.
ולבסוף, ואני אומרת זאת במודעות מלאה, יש בי פעפוע של קנאה. חסרה לי הספונטניות בה אפשר לקפוץ אל בן הזוג, האפשרות לשבת חבוקים על הספה ולצפות בסרט, לבשל יחד או לקבל נשיקת בוקר טוב. נכון שכל זוגיות נכנסת בסוף לאיזו שגרה, חוויתי קשרים ארוכים מספיק כדי ללמוד זאת על בשרי, אבל שגרה של קשר בשלט רחוק היא מאוד מוגבלת ולא פעם אני מהרהרת בדבר ומתבאסת.
נתחיל בכך ששנינו עובדי משמרות, כלומר לא תמיד יש בנינו סנכרון של זמן פנוי לדבר וזה עוד לפני האפשרות שאחד מאיתנו במצב רוח לא סימפטי, עייף וכו'. ואז, כששנינו כן פנויים רגשית לאינטרקציה זוגית, מה נותר לנו? לדבר, כלומר בעיקר לי, פיץ הוא טיפוס די שתקן.
על מה מדברים? קצת על עבודה, משפחה ועניני דיומא כמו קורונה, קבוצת הכדורגל שלו ותחביבים (דיבור "שובב" יותר הוא די אידיוטי בעיני כשאי אפשר לממש שום דבר מהנאמר לא כעת וכנראה שגם לא חודשים רבים קדימה).
את כל אלה אני יכולה לעשות כמעט עם כל אדם אליו יש לי קרבה מינימלית ולאו דווקא בן זוג.
ולפעמים גם אין מצב רוח לדבר. ואז מה? סתם מרגישים (מרגישה?) ריחוק.
אמנם נושא של חתונה עלה לא פעם וגם שיתפתי בנושא כאן, אבל לעתים אני מרגישה שהריחוק הפיזי הממושך שנכפה עלינו קירר את העניינים עד כדי כך שאני תוהה האם זה לא יהיה מוזר מדי למסד את הקשר.
וואו, זה בכלל לא הכיוון שאליו חשבתי שהפוסט הזה ילך, המחשבה זרמה אל המקלדת ולקחה אותי הרחק מנקודת הסיום המשוערת.
רציתי להוסיף קטע של "אומג, איך כבר הגענו ליולי?" וגם "אללי, זה החודש בו נולדתי ואני מזדקנת" אבל בטוחה שעוד אכתוב על הנושא בקרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה