עונת ימי ההולדת

חודש יולי מאופיין תמיד בימי הולדת מרובים במשפחתי. 
ישנה אחותי, צ'ץ' שנולד אמנם בסוף יוני אך תמיד נספר, בת דודה נוספת, דודתי ובנה שנולדו באותו תאריך בסוף החודש.
ויש גם אותי.

בשישי שבתחילת החודש נפגשנו צ'ץ', אחותי ואני אצל סבתא להרמת כוסית מסורתית.
מיני אגוזים, שקדים ופירות חיכו לנו על השולחן בהגיענו. קשקשנו קצת, איחלנו איחולי בריאות, זוגיות ו-"שתגמר כבר הקורונה הזאת" לכולם. הרמנו כוסית תירוש וסבתא חילקה לכל אחד מאיתנו שי צנוע במעטפה לבנה חתומה.

ברביעי שעבר נפגשתי עם אחיותי בבית ההורים ויחד יצאנו לחגוג במסעדת סושי קרובה.
האוכל היה נחמד וכך גם החברה והקוקטיילים. בסוף הערב פסענו יחד בדרך המשותפת לנו ולפני שהתפצלתי אני לכיוון דירתי והן אל ההורים, קינחנו בהמון "כיף מרפק" בכל וריאציה אפשרית (אחותי ואני, אחיותי עם עצמן, שלושתנו יחד ואפילו אני עם עצמי, מרפק ימין נושקת לשמאל) ונפרדנו לדרכנו.

בחמישי שלמחרת נפגשתי עם דודתי, ילידת יולי בעצמה, אצלה בדירה.
ישבנו בגג הנעים שבדירתה לשיחת בנות וקשקושים. בין לבין לגמנו יין לבן ונשנשנו דובדבנים. השיחה הייתה אישית מאוד והלכה לכיוון הילדים שלה והיחסים עמם תוך כדי התמודדות עם כאבי התבגרות. היא הזכירה את הקשיים שבנה הבכור חווה כילד להורים גרושים ואת החששות שלו לצאת כעת אל החיים האמיתיים ולבחור כיוון וגם סיפרה קצת על תקופת נישואיה לבעלה הראשון.
כשהשיחה התמקדה בי, הנושאים בעיקר נסבו סביב התוכניות שלי לעתיד, על הזוגיות המאתגרת עם פיץ ועל תכנונים בנושא ילדים (לא סגורה על האם אני רוצה בכלל). היא לא כפתה את דעתה אם כי סיפרה שלה אף פעם לא הייתה התלבטות בנושא ושכמטפלת היא מכירה כמה נשים בסוף שנות הארבעים שכל החיים שלהן טיילו ו"עפו על החיים" ועכשיו כשזה מאוחר מדי, הן מרגישות את החוסר שבהקמת משפחה. סך הכל השיחה הייתה מאוד חמימה ומקרבת. נהנתי מאוד מחברתה ומחברת בנות הדוד שצצו לפרקים. היא הזמינה אותי לבוא לארוחת שישי.

בשישי שלמחרת, הרגשתי שהגיע הזמן לשלם חוב קטן.
לפני כחודש, אחותי אמרה שהבינה מבת הדוד שלנו שהייתי אצלם בשישי שלאחר שבועות ושאלה למה לא הגעתי להורים בחג.
עניתי שבחג השבועות עבדתי ולשישי שלאחר מכן הדודה הזמינה ולכן הלכתי. המשכתי בהסבר ועניתי בכנות שאני לא מגיעה להורים בשישי כי לתחושתי, אבא תמיד נלחץ ומתייס לזה כמו אל מבצע צבאי. מאחר ואני צמחונית והם אוכלים בשר בארוחת שישי, כשהוא יודע שאני מגיעה הוא תמיד יתקשר מספר פעמים בימים שלפני מועד הביקור לוודא ולשאול האם אני אוכלת דגים? האם אוכל מאכל כזה או אחר? ובין לבין ירבו המלמולים "בן אדם מגיע, צריך שיהיה לו מה לאכול". לא רוצה להכביד עליהם אז אני לא מגיעה.אחותי השיבה שלתחושתה זה לא המצב ויתרה מכך, עושה רושם שאבא די נעלב כשהוא שומע שאני מגיעה כל הזמן לדודים  ולא הביתה. הודתי לה על כך ששיתפה אותי ואמרתי שאגיע ברגע שימי שישי יהיו פנויים שוב (בדיוק נכנסתי למשמרות שנופלות בעיקר על הסופ"שים).
אז החלטתי לנסות משהו חדש ופשוט הגעתי ללא הודעה מוקדמת. כך אבי לא יצטרך להלחיץ את עצמו בדאגה שיהיה לי מה לאכול. הפתעה נוספת הייתה כשגיליתי שסבתא שלי, זו מצד אמי, התארחה בשבת. לא ראיתי אותה זמן מה וגם לה לקח רגע או שניים לזהות אותי גם אחרי שהורדתי את המסכה. ניכר שהגיל עושה את שלו (היא חגגה 91 יומיים אחרי) והזכרון שלה לא מה שהיה פעם.
אחרי ארוחת שישי הלכתי בכל זאת אל הדודים ואל צ'ץ' שהצטרף מאוחר יותר.
הם שמו זר על ראשי וישבנו כולנו עם עוגת ביסקוויטים וקיבלתי מהם איחולים לבביים ומתנה חביבה - טישירט עם הדפס גדול של סמיילי צבעוני. עניתי שזה יהיה משעשע כשאגיע איתה לעבודה, כשהחיוך הענק על החולצה יהווה ניגוד חריף לפרצוף העייף והמסכן שבד"כ אני מופיעה בו למשמרת. כל הקולגות כבר יודעים שאין מה לדבר איתי כשאני בפרצוף המעוך הזה כי אני לא נחמדה ואין לי עצבים לאף אחד.
המשכנו משחק קטאן אל תוך הלילה ועד ששעון השבת שלהם כיבה על כולנו את האור.

יום ראשון השבוע היה יום ההולדת שלי עצמו.
לקחתי כמובן יום חופש מהעבודה ואת רוב היום ביליתי עם עצמי. 
בערב פגשתי את חינה ותפוזינה בבר קוקטיילים שמזמן חשבנו לנסות. המשקאות היו נחמדים, המזון היה נשנושי ונחמד וכמובן החברה הייתה נעימה ביותר. קיבלנו צ'ייסרים לשולחן כדי לחגוג את יום הולדתי והברמן הציע להכין עבורי קוקטייל שאינו בתפריט. סיפרתי לו בערך מה אני אוהבת לשתות והוא פגע בול עם משקה חמצמץ עם טעם מודגש של בזיליקום.

בחמישי הזה הגיעה העת לחגוג לדודתי יום הולדת חמישים.
הגעתי אליהם בשמלה ארוכה ומתנפנפת שלא לבשתי מאז הטיול בויאטנם בשעה שמונה כשבפועל רוב האורחים לא הגיעו לפני תשע. האירוע התקיים בגג שלהם שקושט לצורך המאורע, הוקמו בו שני שולחנות עם מיני נשנושים של גבינות, לחמים ומטבלים ושולחן קטן נוסף בו בן הדוד, הבכור שלה, שהפגין את כישוריו כברמן והוציא לנו קוקטיילים טעימים ומקושטים במטריות קטנות.
היינו שם כחמישה עשר אנשים, כל בני המשפחה הגרעינית ועוד כמה חברים, רובם הגיעו בזוגות.
התכנית האומנותית כללה משחק חבילה עוברת ושירים ששרנו לכלת השמחה. שיר אחד שצ'ץ' והבכור ניגנו על גיטרה ושרו, שיר עם מילים מרגשות שגרם לה לנגב כמה דמעות. מאוחר יותר כולנו, שנתבקשנו מבעוד מועד לכתוב כמה שורות, שרנו כל אחד בתורו את הבית שכתב. שלי היה מתובל בהומור שהתקבל כנראה כי שמעתי כמה צחקוקים ברקע.
באיזה שלב בעלה רצה לשיר אבל ניכר שהיה כבר קצת שיכור ושלא הכין מראש מילים. הבכור פרט מוזיקת רקע אטית והדוד רק בהה באשתו לצידו בעיניים בורקות וניסה לשיר משהו. הוא לא זמר גדול וכאמור לא הכין מילים אבל אי אפשר היה שלא לראות כמה שהוא אוהב אותה ומתרגש. זו הייתה מחווה כנה וספונטנית מאוד.
סה"כ היה ערב מוצלח מאוד ובתזמון טוב - רגע לפני שמגבלות חברתיות כאלה ואחרות נכנסות לתוקף.

עונת ימי ההולדת הייתה די מוצלחת ומשפחתית. מקווה שעד השנה הבאה המגפה הזאת תהיה זכרון רחוק.