"נו, ומכפת לי?" חשבתי לעצמי ואז הוא המשיך והציע הצעה- מכיוון שלא ברור כמה זמן התהליך הזה ימשך וסביר מאוד שבסופו של דבר הוא יצטרך להחזיר את הדירה למצבה המקורי, הוא לא יוכל להתחייב לחוזה לשנה נוספת. במקום, הוא הציע לשותפה מעבר לקיר ולי חוזה שבע"פ לשלושה עד שישה חודשים כאשר כל צד יוכל לתת התראה של בערך חודש לפני יציאה. אמרתי לו שאני בעבודה אז אצטרך לחזור אליו לגבי זה בהמשך.
בצהריים, חזרו אלי מאיזה קורס הכשרה מקצועי שהתעניינתי בו לא מזמן ושעבורו הגשתי מטלת כתיבה קצרה באנגלית. הנציג מעבר לקו אמר שעברתי את הבחינה. הקורס, מיועד לפתוח אפיק להשתלבות בשניים או שלושה תפקידים מסויימים וכששאלתי איזה מביניהם הכי יתאים לי לדעתו, הוא הצביע על אחד ואמר שכך כנראה הדבר בגלל שזה נשמע דומה לרקע התעסוקתי והנסיון הנוכחי שלי.
רגע, אז בעצם אני הולכת לשלם עבור קורס ולעבור מסלול רק כדי להגיע אל אותו תפקיד לוחץ ושוחק אצל מעסיק אחר?
הוא ענה על שאלותי וניסה לגרום לי לשלוף את כרטיס האשראי, אך גם לו אמרתי שאני בעבודה ושאצטרך לסגור איתו לקראת סוך השבוע.
בערב התקשר בנו של בעל דירה נחמדה שראיתי כדי לנהל שיחה קצרה ולראות אם אני מעוניינת. אמרתי שכן (למרות שמאז קצת ירד לי ממנה...) וסיפרתי שאני נמצאת במקום עבודה יציב כבר שנים. הוא אמר שישלח לי את החוזה לבחינה בהמשך.
בין לבין, היה לי יום סיוט.
העומס בעבודה היה נוראי וכמות הטלפונים וההודעות היו בלתי נתפשות. כנראה שבשלב כלשהו חוויתי תחילתו של התקף חרדה כי פתאום הבנתי שאני ממש מתקשה לנשום.
ניסיתי להמשיך לתפקד כרגיל למרות זאת כאשר כל מה שרציתי זה שיעזבו אותי לנפשי לכמה דקות שקטות, ממש יכולתי להרגיש את הלחץ עולה בכל פעם ששמעתי צלצול או הודעה נכנסת. קולגה נחמד שקלט את הלך רוחי הציע שאני צריכה לעשות שינוי לפן הטכני של העבודה, ללמוד לעשות פעילויות על המיכשור ולאתגר את עצמי בפתירת תקלות במקום להיות אשת הקשר. אמרתי לו ששום דבר מזה לא מעניין אותי ושאין לי מוטיבציה להתפתח לכיוונים כאלה או בכלל.
לבסוף, שמתי את הפלאפון על מצב Do not disturb ואיחלתי בהצלחה לכל מי שהיה לו נורא דחוף לתפוס אותי, כולל המנהל הישיר שלי שיצא מוקדם והשאיר אותי פתאום אחראית גם על משימות סוף המשמרת שלו, כאשר אני עמוסה במשימות משלי ועם מעט מאוד אנשים זמינים.
הרגשתי מובסת.
אני מנצלת את בלאגן הדיור אליו נקלעתי כדי להפטר מרוב חפצי ולצאת לטיול של חצי שנה-שנה לחו"ל שאני חולמת עליו כבר עשר שנים.
הצרות, הלחץ המכלה בעבודה, יחסי המשפחה שאולי קרובים מדי ,השעבוד לשכ"ד וחשבונות, והמצב הלא ברור עם פיץ ישארו כולם מאחורי, לפחות לזמן מה, בזמן שאצא למסע של שקט עם עצמי.
אם להודות על האמת, המחשבה הזו חלפה בראשי אחרי שהבנתי שאצטרך להתפנות מהדירה, אלא שאז חשבתי שחודש זו התראה קצרה מדי. עכשיו, עם האופציה להשאר זמנית בדירה עוד כמה חודשים, אני כמעט מתפתה להסיר מעלי את כל המשקולות הכל כך כבדות האלה ולעשות משהו טוב ומבריא עבור עצמי לשם שינוי.
האם אצליח להשיל מעלי גם את הפחד?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה