סאגת המגורים נמשכת.
לבעל הדירה, ששוכר בעצמו ביפו, נגמר החוזה והתכנון המקורי שלו היה לעבור לכאן עם אשתו, לאחר שהשותפה שמעבר לקיר וגם אני הודענו שאנחנו עוזבות בסוף החודש. לכן, כדי להבין לאן הם נכנסים, הם הגיעו בשבוע שעבר כדי לראות את מצב הדירות שלנו. היה משהו מספק בלהראות להם את כל הליקויים ולדעת שהם יצטרכו להתמודד עם הדיסה הזאת בעצמם בקרוב ובמיוחד ניכרו הבעות הפנים הדי שוקיסטיות של אשתו שלא הייתה מעורבת יותר מדי בשיחות בינינו כל פעם שמשהו התקלקל.
כששוחחנו ארבעתנו, התברר בעצם שאף אחת מאיתנו עוד לא מצאה דירה. בעל הבית אמר שינסה להאריך את החוזה שלו ביפו ואז גם אנחנו נוכל להשאר כנראה עד סוף אוקטובר. בינתיים אני ממשיכה לחפש במרץ.
אחרי שהם הלכו, נשארנו שתינו לדבר. היא הכניסה אותי לצד שלה לראשונה והראתה לי כל מיני סדקים מפחידים בקירות ועוד כל מיני תיקונים שנעשו ושצריכים להעשות. עוד דיברנו והיא שיתפה אותי במהלך שלם של שיחות שהיא שמעה מהשכנים ומהם היא הסיקה שהשכנה למטה היא כנראה זו שהודיעה לרשויות על הדירה המחולקת:
כחודשיים לאחר שנכנסתי לדירה, הברז במטבח דלף ונזקק להחלפה. כמה ימים לאחר מכן נתקלתי בשכנה מבוגרת שבדיוק נכנסה לבניין כאשר ביד אחת היא סוחבת שקית קניות גדולה ובשניה אחזה במקל הליכה, הצעתי לעזור לה עם השקית ובזמן הזה פטפטנו. הייתי כאמור חדשה בבניין, אז היא שאלה אותי מאיזו דירה אני והסתבר שבדיוק זו שמעליה. היא סיפרה לי שיש לנו כנראה בעיה בצנרת כי אצלה בתקרה יש כתם או עובש וביקשה את מספר הטלפון של בעל הדירה כדי לדבר איתו על זה. נתתי לה וגם הודעתי לו על שהתרחש ושכדאי לו לצפות לשיחה "אה, זאת? היא כבר המון זמן מתלוננת על זה ואין כלום. תתעלמי ממנה".
חשבתי שזה ממש מגעיל מצדו שהוא ככה מבטל אשה מבוגרת.
והנה, היא נקמה. איזו קארמה נהדרת.
יצא שאני בחופש יותר משבוע.
את שלישי שעבר כבר מזמן ביקשתי חופש כי הוא בדיוק נופל על הסדנה וימי רביעי וחמישי שהייתי אמורה לעשות בהם משמרות לילה נלקחו לבסוף גם הם מאחר ותור רפואי שנקבע לי לפני שבועיים בוטל כי הרופאה נכנסה לבידוד והתור הפנוי הבא היה בעוד כמה חודשים, במרפאה יכלו להציע לי רק תזמון כזה שנפל לי על אחה"צ בין שני לילות. ההליך שעברתי שם היה מהיר מהצפוי ולא כאב, למרבה הפלא, עד שכמעט שקלתי ללכת לעבודה בכל זאת. מהר מאוד עבר לי.
מחר הייתי אמורה להתחיל משמרת בוקר אבל גם תאריך זה נלקח כחופש כי שוב יש סדנה ומחר זה סשן ארוך של 10:00-18:00. למחרת ברביעי אשוב לעבוד למרות שממש לא מתחשק לי.
אתמול נפגשתי עם קישוא אחותי והדודה לסושי. זה מפגש שדיברנו עליו באופן טנטטיבי לפני כשבועיים כאשר קישוא והגיס התארחו אצל הדודה בשישי והדודה התחילה להתעניין בהתמודדותה עם חיי בנישואים הטריים שלה. היא הציעה שנפגש שלושתנו כדי לחלוק אני והיא מנסיוננו עמה וכדי שיהיה לה מקום לשתף ולפרוק.
מעט לפני שיצאתי לדרך שוחחתי עם פיץ בוידאו וסיפרתי לו על המפגש, על מטרתו ועל הידע שלכאורה אנחנו יכולות לחלוק עמה... ואז הייתה לי רגע של תובנה שהעמידה אותי במקומי.
מי אני בכלל שאחלוק למישהו עצות בזוגיות? אני, שמנהלת שיחות וידאו מהספה שלי בישראל עם פיץ שמדבר איתי מארץ השיכורים אבל באותה מידה יכל להיות בתא כלא, ככל הידוע לי, אמורה להיות כאילו דמות שיש לה נסיון חיובי לחלוק בנושא?
פתאום הרגשתי כל כך מטומטמת גם על הכאילו מעמד וגם על השיחה הזאת בכלל עם פיץ, שבינתיים הנושא שלה התחלף להגירה והטבות מס והשאלה שעמדה באוויר הייתה מופנית אליו "האם אתה צריך הטבות מס כדי לעבור לישראל?" והוא ענה שכן. הוא הבין כנראה איך זה משתמע כשקלט את הבעת פני ואז תיקן עצמו "רגע, דיברנו על נושאים כלכליים אז מהמיינדסט הזה עניתי לך. ברור שאם אני עובר זה לא יהיה בגלל כסף" אבל המילים הללו רק ערבלו עוד יותר את המחשבות בראשי.
"אני נותנת לך משהו בעל ערך רב יותר מכסף" עניתי לו, תשובה שיכולה להתפרש בכל מיני אופנים אבל כוונתי הייתה לזמן שלי.
אני נותנת לו את הזמן שלי כשאני מחכה כמו מטומטמת שמשהו יקרה.
שדירה נורמלית שאינה מחולקת תצוץ.
שיהיה לי אומץ להתמודד עם הרגשות והמחשבות שלי ולא לברוח כל הזמן לספרים ולאינטרנט.
שאבין מה קורה עם העתיד התעסוקתי שלי.
שאפסיק להיות זומבי ואזכר אין זה מרגיש להיות בן אדם חי שוב.
שיהיה לי בן זוג שאפשר לראות אותו גם לא דרך מסך.
אני נותנת לו זמן שיכולתי לחבק בו מישהו אחר.
הנושא הזה קשה לי לאחרונה במיוחד, אחרי שפיץ אמר כהערת אגב לפני כמה שבועות שבמפגש הערכת העובדים השנתי שאמור להתבצע בימים אלו עם הבוס שלו, הוא מתכנן לדבר איתו על האופציה של לקיחת חל"ת כי שיוכל להצטרף אלי בארץ לכמה חודשים. בזמנו התרגשתי מהרעיון ומהניצוץ הלא-שכיח של תושיה שהוא הפגין, אבל מאז הוא לא הספיק לדבר עם המנהל שלו שעדיין נמצא בחופש.
מצד שני, הקשיים המשפחתיים שלו נוכחים במיוחד.
אחיו ומשפחתו הגיעו השבוע לביקור אצל ההורים שלהם. האח שותף לדעתו שהם לא יכולים להשאר לבדם עוד זמן רב והציע בזמנו שיעברו לגור איתו במדינה השכנה והוא גם תכנן לדבר איתם על הנושא הזה בהגיעו אליהם.
אבל למציאות יש לפעמים תכניות אחרות - שלשום פיץ סיפר לי שאביו מאושפז כבר כמה ימים בבית חולים בגלל בעיות הריאה הסבוכות מהן הוא סובל.
ובין הקשיים הרפואיים, הנאמנות של פיץ למשפחתו בשעות לא פשוטות אלה, השעון מתקתק. וככל שהדפים בלוח השנה מתחלפים כך גם הרגשות שלי מתעמעמים ואת מקומם של אהבה וגעגוע תופסים פצעים, כאב ואי ודאות.
אני מרגישה כלואה במעגל מכלה שבו החוזה שנגמר והנסיבות בהן זה קרה מכריח אותי לחפש דירה יקרה שאינה מחולקת (מאסתי בשותפים). לשם כך אני צריכה עבודה, אך זו הנוכחית שלי שוחקת אותי נפשית לאבקה ומצד שני אני לא מוצאת בעצמי את הכוחות למצוא תחליף או לשפצר את כישוריי כדי לשנות מסלול. בו זמנית בן הזוג שאמור ואכן מנסה לתמוך, מכאיב לי רק בעצם היותו והיותנו בסיטואציה בה אנחנו עוד - אנחנו. בנוסף, הדברים האחרים שהיו מחזקים אותי פעם כמעט ונעלמו לחלוטין עם הקורונה. אני חוששת לרקוד בימים אלה כי ריקוד לטיני הוא קרוב מטבעו, לעמוד אין לי חשק וכנ"ל גם ריצות או אימונים אחרים שפעם עוד הייתי מתמידה בהם. הסדנה שאמורה לעזור לי להתמודד עם הפצעים שאני סוחבת עמי הביאה אותי בינתיים עד לשלב מאוד כואב ורגיש שבעיקר פותח את אותם פצעים אבל עוד לא ממש תרם להגלדתם ועל חברות בכלל אין מה לדבר.
אני קמה בבוקר (או אחה"צ, זה לא באמת משנה) ורק מרדימה את עצמי נפשית וקוגנטיבית כל היום עד השעות הקטנות של הלילה, בהן אני מספיק עייפה כדי להרדם שוב.
אני לא חיה אבל גם לא ממש מתה ואין לי את הכוחות להתמודד עם כל זה.
לבעל הדירה, ששוכר בעצמו ביפו, נגמר החוזה והתכנון המקורי שלו היה לעבור לכאן עם אשתו, לאחר שהשותפה שמעבר לקיר וגם אני הודענו שאנחנו עוזבות בסוף החודש. לכן, כדי להבין לאן הם נכנסים, הם הגיעו בשבוע שעבר כדי לראות את מצב הדירות שלנו. היה משהו מספק בלהראות להם את כל הליקויים ולדעת שהם יצטרכו להתמודד עם הדיסה הזאת בעצמם בקרוב ובמיוחד ניכרו הבעות הפנים הדי שוקיסטיות של אשתו שלא הייתה מעורבת יותר מדי בשיחות בינינו כל פעם שמשהו התקלקל.
כששוחחנו ארבעתנו, התברר בעצם שאף אחת מאיתנו עוד לא מצאה דירה. בעל הבית אמר שינסה להאריך את החוזה שלו ביפו ואז גם אנחנו נוכל להשאר כנראה עד סוף אוקטובר. בינתיים אני ממשיכה לחפש במרץ.
אחרי שהם הלכו, נשארנו שתינו לדבר. היא הכניסה אותי לצד שלה לראשונה והראתה לי כל מיני סדקים מפחידים בקירות ועוד כל מיני תיקונים שנעשו ושצריכים להעשות. עוד דיברנו והיא שיתפה אותי במהלך שלם של שיחות שהיא שמעה מהשכנים ומהם היא הסיקה שהשכנה למטה היא כנראה זו שהודיעה לרשויות על הדירה המחולקת:
כחודשיים לאחר שנכנסתי לדירה, הברז במטבח דלף ונזקק להחלפה. כמה ימים לאחר מכן נתקלתי בשכנה מבוגרת שבדיוק נכנסה לבניין כאשר ביד אחת היא סוחבת שקית קניות גדולה ובשניה אחזה במקל הליכה, הצעתי לעזור לה עם השקית ובזמן הזה פטפטנו. הייתי כאמור חדשה בבניין, אז היא שאלה אותי מאיזו דירה אני והסתבר שבדיוק זו שמעליה. היא סיפרה לי שיש לנו כנראה בעיה בצנרת כי אצלה בתקרה יש כתם או עובש וביקשה את מספר הטלפון של בעל הדירה כדי לדבר איתו על זה. נתתי לה וגם הודעתי לו על שהתרחש ושכדאי לו לצפות לשיחה "אה, זאת? היא כבר המון זמן מתלוננת על זה ואין כלום. תתעלמי ממנה".
חשבתי שזה ממש מגעיל מצדו שהוא ככה מבטל אשה מבוגרת.
והנה, היא נקמה. איזו קארמה נהדרת.
יצא שאני בחופש יותר משבוע.
את שלישי שעבר כבר מזמן ביקשתי חופש כי הוא בדיוק נופל על הסדנה וימי רביעי וחמישי שהייתי אמורה לעשות בהם משמרות לילה נלקחו לבסוף גם הם מאחר ותור רפואי שנקבע לי לפני שבועיים בוטל כי הרופאה נכנסה לבידוד והתור הפנוי הבא היה בעוד כמה חודשים, במרפאה יכלו להציע לי רק תזמון כזה שנפל לי על אחה"צ בין שני לילות. ההליך שעברתי שם היה מהיר מהצפוי ולא כאב, למרבה הפלא, עד שכמעט שקלתי ללכת לעבודה בכל זאת. מהר מאוד עבר לי.
מחר הייתי אמורה להתחיל משמרת בוקר אבל גם תאריך זה נלקח כחופש כי שוב יש סדנה ומחר זה סשן ארוך של 10:00-18:00. למחרת ברביעי אשוב לעבוד למרות שממש לא מתחשק לי.
אתמול נפגשתי עם קישוא אחותי והדודה לסושי. זה מפגש שדיברנו עליו באופן טנטטיבי לפני כשבועיים כאשר קישוא והגיס התארחו אצל הדודה בשישי והדודה התחילה להתעניין בהתמודדותה עם חיי בנישואים הטריים שלה. היא הציעה שנפגש שלושתנו כדי לחלוק אני והיא מנסיוננו עמה וכדי שיהיה לה מקום לשתף ולפרוק.
מעט לפני שיצאתי לדרך שוחחתי עם פיץ בוידאו וסיפרתי לו על המפגש, על מטרתו ועל הידע שלכאורה אנחנו יכולות לחלוק עמה... ואז הייתה לי רגע של תובנה שהעמידה אותי במקומי.
מי אני בכלל שאחלוק למישהו עצות בזוגיות? אני, שמנהלת שיחות וידאו מהספה שלי בישראל עם פיץ שמדבר איתי מארץ השיכורים אבל באותה מידה יכל להיות בתא כלא, ככל הידוע לי, אמורה להיות כאילו דמות שיש לה נסיון חיובי לחלוק בנושא?
פתאום הרגשתי כל כך מטומטמת גם על הכאילו מעמד וגם על השיחה הזאת בכלל עם פיץ, שבינתיים הנושא שלה התחלף להגירה והטבות מס והשאלה שעמדה באוויר הייתה מופנית אליו "האם אתה צריך הטבות מס כדי לעבור לישראל?" והוא ענה שכן. הוא הבין כנראה איך זה משתמע כשקלט את הבעת פני ואז תיקן עצמו "רגע, דיברנו על נושאים כלכליים אז מהמיינדסט הזה עניתי לך. ברור שאם אני עובר זה לא יהיה בגלל כסף" אבל המילים הללו רק ערבלו עוד יותר את המחשבות בראשי.
"אני נותנת לך משהו בעל ערך רב יותר מכסף" עניתי לו, תשובה שיכולה להתפרש בכל מיני אופנים אבל כוונתי הייתה לזמן שלי.
אני נותנת לו את הזמן שלי כשאני מחכה כמו מטומטמת שמשהו יקרה.
שדירה נורמלית שאינה מחולקת תצוץ.
שיהיה לי אומץ להתמודד עם הרגשות והמחשבות שלי ולא לברוח כל הזמן לספרים ולאינטרנט.
שאבין מה קורה עם העתיד התעסוקתי שלי.
שאפסיק להיות זומבי ואזכר אין זה מרגיש להיות בן אדם חי שוב.
שיהיה לי בן זוג שאפשר לראות אותו גם לא דרך מסך.
אני נותנת לו זמן שיכולתי לחבק בו מישהו אחר.
הנושא הזה קשה לי לאחרונה במיוחד, אחרי שפיץ אמר כהערת אגב לפני כמה שבועות שבמפגש הערכת העובדים השנתי שאמור להתבצע בימים אלו עם הבוס שלו, הוא מתכנן לדבר איתו על האופציה של לקיחת חל"ת כי שיוכל להצטרף אלי בארץ לכמה חודשים. בזמנו התרגשתי מהרעיון ומהניצוץ הלא-שכיח של תושיה שהוא הפגין, אבל מאז הוא לא הספיק לדבר עם המנהל שלו שעדיין נמצא בחופש.
מצד שני, הקשיים המשפחתיים שלו נוכחים במיוחד.
אחיו ומשפחתו הגיעו השבוע לביקור אצל ההורים שלהם. האח שותף לדעתו שהם לא יכולים להשאר לבדם עוד זמן רב והציע בזמנו שיעברו לגור איתו במדינה השכנה והוא גם תכנן לדבר איתם על הנושא הזה בהגיעו אליהם.
אבל למציאות יש לפעמים תכניות אחרות - שלשום פיץ סיפר לי שאביו מאושפז כבר כמה ימים בבית חולים בגלל בעיות הריאה הסבוכות מהן הוא סובל.
ובין הקשיים הרפואיים, הנאמנות של פיץ למשפחתו בשעות לא פשוטות אלה, השעון מתקתק. וככל שהדפים בלוח השנה מתחלפים כך גם הרגשות שלי מתעמעמים ואת מקומם של אהבה וגעגוע תופסים פצעים, כאב ואי ודאות.
אני מרגישה כלואה במעגל מכלה שבו החוזה שנגמר והנסיבות בהן זה קרה מכריח אותי לחפש דירה יקרה שאינה מחולקת (מאסתי בשותפים). לשם כך אני צריכה עבודה, אך זו הנוכחית שלי שוחקת אותי נפשית לאבקה ומצד שני אני לא מוצאת בעצמי את הכוחות למצוא תחליף או לשפצר את כישוריי כדי לשנות מסלול. בו זמנית בן הזוג שאמור ואכן מנסה לתמוך, מכאיב לי רק בעצם היותו והיותנו בסיטואציה בה אנחנו עוד - אנחנו. בנוסף, הדברים האחרים שהיו מחזקים אותי פעם כמעט ונעלמו לחלוטין עם הקורונה. אני חוששת לרקוד בימים אלה כי ריקוד לטיני הוא קרוב מטבעו, לעמוד אין לי חשק וכנ"ל גם ריצות או אימונים אחרים שפעם עוד הייתי מתמידה בהם. הסדנה שאמורה לעזור לי להתמודד עם הפצעים שאני סוחבת עמי הביאה אותי בינתיים עד לשלב מאוד כואב ורגיש שבעיקר פותח את אותם פצעים אבל עוד לא ממש תרם להגלדתם ועל חברות בכלל אין מה לדבר.
אני קמה בבוקר (או אחה"צ, זה לא באמת משנה) ורק מרדימה את עצמי נפשית וקוגנטיבית כל היום עד השעות הקטנות של הלילה, בהן אני מספיק עייפה כדי להרדם שוב.
אני לא חיה אבל גם לא ממש מתה ואין לי את הכוחות להתמודד עם כל זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה