יש זוגות שמתקדמים

עוד אחת שהתחתנה, עוד אחת שפרסמה תמונה של כף יד נשית עדינה, עם לק ג'ל וטבעת מנצנצת אחוזה בידו הרחבה, הבטוחה של גבר על רקע שקיעה ונוף יפה.
גם מבחר הכותרות האפשרי פה הוא לא רחב במיוחד ונע בין "אמרתי לו כן!" בעברית או "I do!" הלועזית.

עוד זוג שעשה את המהלך הטבעי והמתבקש. הכירו, התקרבו, בילו זמן יחד, אולי אפילו עברו להתגורר תחת אותה קורת גג עד שהוא החליט שהוא רוצה לוודא שהיא תשאר שם לנצח.

התמונה הגיעה כשדיברתי עם פיץ והוא קלט את הבעת הפנים שלי ושאל מה קרה, סיפרתי לו על התמונה שהגיעה ללא הסברים. 
"ורק אני נשארת מאחור, לא אהובה" "את אהובה ואת יודעת את זה, הכי אהובה בעולם" אמר, בתרגום חופשי שלי, ורמז למרחק בינינו.
ודווקא המרחק הפיזי, כפי שאתם יודעים היטב, הוא זה שמרגיז אותי.
חוסר המסוגלות שבו. 
זה שיש זוג שבו הגבר יכול לקום ולעשות צעד כזה וישנו את הזוג שאנחנו, שגם כאשר הנושא מוזכר אני לא מרגישה בנח. פיץ אוהב להגיד מדי פעם "את רוצה חתונה/משפחה? יאללה, בואי נתחיל".
אבל איך אפשר לקפוץ לחתונה כאשר אנחנו כל כך הרבה שנים בנפרד? שלא לדבר על זה שאתמול מודעת פייסבוק הציעה לי לקנות מנת זרע כדי להקים משפחה. אפילו האלגוריתם חושב שאני צריכה לפנות כבר לתכנית ב'.

וברצינות, מה יהיה?
הוא לא זמין לפחות לשנה-שנתיים הקרובות (בתקוה שהוריו יאריכו חיים הרבה יותר, כמובן). וגם אז, איך הוא יעבור לפה? איך אני אעבור לשם? אני לא רואה איך יוצא לנו להקים משפחה נורמטיבית בפחות משלוש- ארבע שנים.
ואז מה? בשלב הזה אולי יהיה עדיף לא רק לחפש מנת זרע אלא גם רחם להשכרה.

השותפה מהדירה שעזבתי סיפרה לי סיפור מלחיץ כאשר דיברנו על הא ודא ולפתע הזכירה שעברה בעבר טיפולי פוריות.
ידוע לי שאין לה ילדים, ולכן ניסיתי לדלות עוד פרטים בעדינות כאשר היא סיפרה לי שכשהייתה בת ארבעים ואחת, ללא אזהרה מוקדמת נפסק לה המחזור. הוא לא הפך ללא סדיר, לא היו לה תופעות לוואי אלא הוא פשוט חדל מלהתקיים.
היא נלחצה והתחילה לעבור טיפולים שנועדו לגרות את הזקיקים ואולי לייצר עוד ביציות וסיכוי להריון אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אף אחת אחרת במשפחה שלה לא הפסיקה כל כך מוקדם.
היא סיימה את הסיפור עם שיעור עבורי - אל תחכי. את לא יודעת כמה זמן יש לך.

אתמול פיץ, בן זוגי בשבע השנים האחרונות, פתח איתי את הבוקר בשיחה ממש זורמת ומצחיקה שגרמה לי להרגיש טוב וסוג של חיבור איתו, במווחד אחרי יומיים בהם נרדמתי בזמן קריאת ספר ולא הספקתי לומר לו לילה טוב כמו שצריך.
באותו הזמן אך במקום אחר, קולגות בעבודה שנמצאים בקשר שנתיים אולי, כבר היו מאורסים. 

אנחנו חוצים תל נמלים בזמן שאחרים תוקעים דגל על האוורסט.