התאום שלו, אבי, לעולם "לא מבין בזה" וצריך מישהו שיעשה ויחליט עבורו.
עלמה במצוקה שצריכה את סופרמן, אך לולא הייתה בסכנה, האיש לא היה גיבור על. אז הוא מציל אותה מנפילה מגג הבניין רק כדי שתוכל לזרוק את עצמה שוב, וללא נפילתה הוא נותר חסר מעש. יינג ויאנג.
הדמות השלישית באינטרקציה הזו היא אמי, שתמיד מלאה ביקורת על כך שהדוד הבטיח לבוא בצהריים אבל כעת כבר ערב. הוא הבטיח אתמול והמחר כבר בא.
והעלמה, פתאום מפתחת מעט עמוד שדרה כאשר היא מגינה על מצילה מנחת לשונה של אמי.
אך האלטרנטיבה המתבקשת של הזמנת איש מקצוע? חבל על הכסף. ובכלל, עלמתנו, כבר אמרנו, לא מבינה בזה כך שבקלות עלולים לעקוץ אותה ואמי על אף לשונה הארסית כלפי הדוד, נרתעת משיחות טלפון כמו מאש.
זום אאוט נוסף יגלה צופה בלתי קרויה, הילדה שהיא אני, שמצד אחד לא מבינה את העוקצנות של אמא בפני גיסה, הרי בסך הכל הוא עושה לנו טובה, אך ביני לביני תהיתי, איך מסתדרות משפחות שאין להן כזה דוד מופלא?
הזמן חלף והיום בבגרותי, אני מבינה גם את הצד של אמי. טוב לבו של אדם אחר עלולה להפוך לסוג של מלכודת שמעמידה את האדם שבוי בתנאים שאינם מתאימים לו.
כאשר זה הרקע בו גדלתי אני לא יכולה שלא לתהות האם מערכת היחסים המעוותת הזו בין השלושה גרמה לי ללמוד שיעור שעליו אני משלמת מחירים - אני לא צריכה את טוב לבם של אחרים, יש לי את רשתות בטחון שטוויתי לעצמי.
המעבר לארץ השיכורים מעולם לא קרה אולי כי מעבר כזה יפרום לי את הרשתות המוכרות לי כמעט בכל נדבכי החיים.
משפחה - לא תהיה בנמצא, כאשר כעת הם במרחק הליכה והמפגשים יכולים לקרות בספונטניות.
חיי חברה - פיץ יהיה חלק משמעותי כאן ואולי זה פחות נורא, כמעט ולא פוגשת חברים בימים אלה ובכל מקרה יש לנו הרבה פערים להשלים.
עבודה - אצטרך לחפש את עצמי מחדש במקום הידיעה לאן אני הולכת ומתי המשכורת נכנסת, עד אז אהיה תלויה בחסכונות והכנסה שלו.
בריאות - צריך למצוא רופאים חדשים ומתאימים, בעת הצורך במקום אלה שאני יודעת איך למצוא כעת.
דיור - אני נכנסת לביתו, במקום שאגור במקום שתואם את טעמי, רמת הכנסתי ומיקום שאני בחרתי.
אפילו עצם השהות שלי בארץ השיכורים תהיה תלויה לגמרי בו בניגוד למקומי כאן שהוא טבעי.
דיברתי רבות בנושא, אבל הזכרון של הסיטואציה ההיא עם הדוד, שחזרה לא פעם בילדותי גרמה לי לראות את הדילמות בהווה באור קצת אחר. הבעיה שלי היא לא חוסר אמון בפיץ, אלא צורך חזק בבטחון שנובע מהידע והיכולות שלי. לא רוצה עזרה מאחרים.
הסתמכות על אחרים עלולה לשים אותי במקום נזקק וחלש, כמו אבי, או כועס ותקוע כמו אמי.
אך אולי אם אעסיק את עצמי במשהו שלהרגשתי יתרום ויקדם אותי, אוכל להיות סופסוף שקטה?
אם אעבור לשם, למשל, ואהפוך לסטודנטית במשרה מלאה, בין אם זה בקולג' מקומי ובין אם באוניברסיטה הפתוחה, אוכל להרגע? אולי "פרויקט" גדול אחר כמו הקמת משפחה יגרום לי להרגיש שאני בתזוזה?
יש אפשרות שאתגר אקדמי וידיעה שאני פותחת לעצמי אפשרויות תעסוקה חדשות (החוסר באופק תעסוקתי היא בעיה גדולה נוספת שמדירה שינה מעיני ולראיה- הפוסט הזה שנכתב ב4:30 לפנות בוקר לפני יום עבודה) ישמש כפתרון שירגיע את החששות שלי ואולי אף יפגע בשתי ציפורים במכה.
ולגבי הקמת משפחה... נו, אנחנו לא הופכים ליותר צעירים.
הפוסט יצא מבולבל אחרי לילה חסר שינה. אני אפילו לא רוצה לחשוב על איך אסיים את שתיים-עשרה שעות המשמרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה