מסתבר שכל הסיפורים שסיפרתי לעצמי, שאני צריכה בטחון וודאות, זה בקושי הפרולוג.
הרי שיתפתי כאן רבות על המקום התקוע בו אני נמצאת עם פיץ וגם עם העבודה. אך מה האלטרנטיבות שלי בעצם?
כדי לפעול, יש צורך בתכנון כללי, אמונה בעצמי וביכולותי וגם קורטוב של אופטימיות.
אם אקפוץ למים, אנסה ולא אצליח, אתקל בגלים על גלים של ביקורת עצמית שחותכת כמו סכין.
אך מה אם כן אצליח? כאמור, יש כאן אספקט של אמונה ואני כלל לא בטוחה שיש מספיק מזה.
למה?
כי עמוק עמוק בפנים, אולי בגלל נסיבות חיי והאנשים שראיתי סביבי כשגדלתי, יש בי פחד עז מלהרגיש חסרת אונים או נזקקת למישהו.
בכל זאת, אני סוחבת איתי על הגב שק כבד של תחושת חוסר ערך שהוא הבן דוד הקרוב של חוסר אונים.
אז מה יצא?
אני עומדת בצומת כלשהי, האפשרויות שלי הן לנקוט בפעולה או להשאר במקום. אם אשאר במקום, תחושת החוסר אונים והביקורת על חוסר המיצוי תכאיב לי.
אם אחליט לזוז ובהנתן כשלון, גם כאן הנורות המבהבות של חוסר הערך והאונים יכו ללא רחם באור מסנוור יחד עם מכות שוט של ביקורת.
ובהנתן הצלחה? מה בכלל הסיכוי שזה יקרה?
וגם אם קרה, בד"כ השמחה תתנדף די מהר, בין אם זה מפאת סתגלנות הדונית או כי אם אני יכולה, כנראה שזה לא היה כל כך קשה.
בזום אאוט לאחור, יוצא שמה שלא אעשה, אני תקועה במלכודת ולא יודעת להיות שמחה בחלקי ובהישגי, קטנים ככל שיהיו.
והאסימון ההוא שהיה בדרך לרצפה?
תנועתו הייתה כל כך מובנת מאליה שלא היה צורך לדון בו, אך כאשר סופסוף אדי המחשבות הללו התעבו למילים פשוטות וברורות -
לא יכולתי שלא להשתאות ולהרגיש שסופסוף אני שומעת את מה שידעתי כל הזמן ושלא הייתי מסוגלת להודות בו.
לפחות יש לי כיוון הליכה ברור עכשיו, גם אם זו דרך חתחתים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה