זה התחיל מהגיס שהגיע עם ספר של הרבי מסאטמאר ושהחליט לדחוף המון פירושים, דרשות ומיני תוספות מתוכו כמעט על כל פסקה שקראנו בהגדה גם כאשר אמרנו שהוא מפריז וזה כבר מתחיל לעצבן.
זה עצבן גם כי הוא התעקש למרות שאחיותי ואני ביקשנו שיפסיק וגם כי הוא אמר שבעצם אבא שלי הוא עורך הסדר ולכן ביקש את אישורו להמשיך וגם בפעם נוספת הוא השתמש בשתיקתו של אבא שלי, והעובדה שהוא לא מחה בצורה אקטיבית כעידוד לכך שמעשיו רצויים. כי בעצם מה, איך שאשתו ושתי הגיסות שלו מרגישות לא נחשב? אם לא הייתי יודעת שהוא לפעמים קצת טמבל עוד הייתי טועה לחשוב שהוא מיזוגן.
גם בהמשך היו לו יציאות מרגיזות כאשר התעקש על חלק מהמנהגים שלו מהבית למרות שאנחנו רגילים אחרת. לא היו לו יותר מדי כאלה ואני חושבת שאם הוא היה בא בגישה אחרת ולא בגישה של ראש בקיר אז זה העה מתקבל בצורה טובה יותר.
בהמשך הערב הייתה איזו אי הבנה קטנה עם אמא שלי, שכרגיל בוחרת במילים הכי ישירות, בלי לנסות להבין איך זה נשמע לצד השני. אני נעלבתי מהמילים שלה והתבשלתי עם ההבנה שזה דפוס חוזר אצלה, לבחור מילים קשות ללא מחשבה או להגיד לי דברים כאלה שמהם אני רק יכולה להסיק שהיא חושבת שאני אדם רע שמחפש להזיק וכל זה רק ערבל אותי רגשית עוד יותר כך שבהמשך ההגדה הרמתי את קולי עליה.
המבט הזה שלה, שהיו מעורבים בו תסכול, עלבון וחשש כנראה לא יצא לי מהראש עוד הרבה בזמן וכל זה בזמן שאני תקעתי בה מבט זועם. היא ניסתה להסביר איך היא הבינה את הסיטואציה קודם ואמרה שבכל מקרה התנצלה אבל אותי זה לא סיפק ואמרתי שזה לא נכון שהיא התנצלה ושזה לא נקרא התנצלות אם אף אחד לא שומע אותה.
חתכתי מעט לפני כולם בסיום הסדר ואחרי סיבוב בחוץ חזרתי להורים כדי להתנצל שהרמתי את קולי אבל הדלת הייתה נעולה וגם לא קיבלתי תשובה כשדפקתי בדלת.
את יום החג ביליתי בדכאון במיטה.
נזכרתי בפעם שבה פרצו להורים שלי הביתה, ואני שגרתי איתם באותה תקופה, קיבלתי מאמא טלפון נדיר שבו היא שאלה אם הייתי קודם בבית כי כולו מבולגן.
כשחזרתי הביתה גל המגירות היו הפוכות ותכולת הארונות מפוזרת בכל מקום. איך היא חשבה שאני אחראית לזה? רק פורץ או אדם בהתקף פסיכוטי מסוגלים לדבר כזה.
נזכרתי שכשפיץ היה בארץ יצאנו עם משפחתי לבית קפה. בדרך חזרה, במכונית של אחותי, ישבתי מאחור בין פיץ לאמא שלי כשלפתע צפצוף. אחותי אמרה שמישהו לא חגור אמרתי שפיץ ואני חגורים, אז אחותי ביקשה מאמי שתחגור, היא טענה שהיא חגורה ואני הסתכלתי ואמרתי שלא. אז היא אמרה "אבל הייתי, כנראה גהה שחררה לי את החגורה".
כאילו בראש שלה הסיכוי שהיא לא חגרה כמו שצריך קטן מהסיכוי שמה? שיש לי אינטרס ככה סתם לשחרר לה את החגורה ולסכן אותה? באיזה קטע?
נזכרתי שכשהדוד הנדלניסט ואני ניהלנו את השיפוץ בדירה שהשכירה, כולל חומרים, עובדים, אנשי מקצוע, התקנת מטבח, תשלומים ומציאת שוכרים, כמעט חודשיים אנטנסיביים מאוד בימי חופש ובימים בהם המשכתי לעבוד כרגיל, היה מקרה שהייתי אצלם ואבא שלי דחק באמא שלי להגיד לי תודה.
נזכרתי גם כאשר בהמשך, אחרי שהשוכר נכנס וכאשר הלכתי לאסוף עבורה צ'קים של שנה שלמה על מחיר גבוה בהרבה ממה שקיבלו קודם וגם גבוה ממה שחשבו לבקש בהתחלה- הבאתי לה את מעטפת הצ'קים בסוג של גאווה על הפרויקט שהצליח, על העבודה הקשה שהשתלמה, על תחושת הסיום שהנה- כל השיפוץ נועד הרי עבור התשלומים הללו - והיא לקחה את המעטפה ולא אמרה מילה.
אני יודעת שהיא כזאת ולא רק אלי, זה לא הופך את תחושת המחסור ליותר פשוטה.
מעבר לזה, עדיין הרגשתי כמו חרא של בן אדם על שהרמתי את הקול ולא התנצלתי.
הערבוב הזה שבין התחושות הקשות על כל הדברים שלא נסגרו בינינו בתקופה בה הייתי ילדה או מתבגרת והיא האמא בעלת הסמכות לבין כל המשקעים שנותרו בי כבוגרת בזמן היא הולכת ומתבגרת, שלא לומר מזדקנת לנגד עיני.. אני פשוט לא יודעת להכיל את הדיסוננס שבין הכעס, העלבון, הביקורת וחוסר הערך שהעבר בניצוחה מעוררים בי לבין הנראות היותר מבוגרת ומתקשה שלה היום.
שכבתי במיטה יום שלם בדכאון ובדמעות ולא יכולתי להביא את עצמי לצאת מהמיטה, ללכת אליהם ולהתנצל, כאשר בעידוד קטן של פיץ והחברה מהסדנה חשבתי שביום המחרת אלך לדבר איתה וכבר התחלתי לתכנן את הסיטואציה בה אני תופסת אותה לבד בבית.
בפועל, אבא הספיק להתקשר אלי למחרת לפני שיצאתי מהמיטה והעביר לאמא את הטלפון.
כהרגלה, לא היה שלום או מה נשמע אלא חתכה מיד לעיקר- היא התנצלה שפגעה בי ואמרה שהיא לא התכוונה לזה.
כמעט ללא שליטה, התחלתי לדמוע ושאלתי למה היא חושבת שאני כל כך רעה ושלא מסוגלת לשום דבר טוב והיא אמרה שמאוד עזרתי להם עם הדירה ושהיא מעריכה את זה. אמרתי שאני שמחה לשמוע אבל המשכתי לספר לה איך הרגשתי אחרי הפריצה והסיפור של חגורת הבטיחות.
היא אמרה שזו סתם הייתה אי הבנה עם החגורה כי הייתה בטוחה שהיא כן סגורה כמו שצריך ולגבי הפריצה לא ממש ידעה מה לחשוב כשראתה את הבית הפוך.
לא יודעת, אולי העדיפה לחשוב שזו אני שהתחרפנתי מאשר להבין שמישהו זר נכנס פנימה?
אמרתי לה שזה ממש קשה שהיא לא נותנת לי אף פעם פידבק חיובי גם כשכן מגיע לי והיא אמרה שהיא אף פעם לא יודעת אם היא יכולה לדבר או לא כי אני כל הזמן צועקת עליה...
לקחתי נשימה סיפרתי לה שחזרתי אחרי ליל הסדר כדי לבקש סליחה אבל לא הייתה תגובה. היא אמרה שהגיס ואחותי נשארו רק מעט אחרי שהלכתי, ובזמן הזה היא סידרה את השולחן ונכנסה לישון מעט מאוחר יותר. זה בסדר, הנחתי שכך היה.
השיחה נגמרה בהתנצלויות הדדיות.
למרות שיש לי ולה שנים של משקעים, הרגשתי שזו הייתה התחלה טובה.
באותו הערב, שהיה ערב שישי, הלכתי להורים אחרי האוכל. הגיס ואחותי היו שם וכולנו בילנו זמן נחמד בשיחה ובחידון טריוויה על פי אחד ממדורי העיתון.
אבא שלי נכח בהתחלה עד שהלך לישון ואמא כהרגלה ישבה על השפה מאחורינו שקועה בקריאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה